“ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת” צבע התכלת שהיה למעיל קשור לדעת ה”כלי יקר” למה שאמרו חז”ל שהמעיל היה מכפר על לשון הרע. כידוע התכלת דומה לים, ועל הים נאמר “ואשבור עליו חוקי ואשים בריח ודלתיים ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף”. אף המתבונן במעיל התכלת של הכהן הגדול נזכר מיד בים. מזה יסיק את המסקנה שכשם שהקדוש ברוך הוא שם גבול לים, כך הוא העמיד חומה ובריח סביב ללשון המדברת. דברי חז”ל שנאמרו על הפה: “ולא עוד אלא שהקפתי ב’ חומות, אחד של עצם ואחד של בשר”, מלמדים על השמירה המעולה שהציב הקדוש ברוך הוא ליד הפה.
תועלת נוספת מביאה ההתבוננות, לאחר שעל ידי התכלת ייזכר האדם בים הדומה לו, ימשיך הוא להתבונן ברקיע הדומה לים. ושם יראה לנגד עיניו את מעשי הרקיע המגידים את מעשי ידי השם ואינם משנים שום דבר ממה שהוטל עליהם. ומן ההתבוננות ברקיע הדומה לכסא הכבוד, יראה את בעיניו את המקום שממנו חוצב. או אז נשמתו תתמלא כיסופין לחזור למקום שממנו חוצב. זכירת הרקיע וכסא הכבוד על ידי התבוננות בתכלת מונעת את האדם מעבירות בכלל ומחטאי הלשון בפרט. כי כאשר האדם מביט אל המקומות הנשגבים האלה, מיד הוא ממעט בדיבורו. כמו שכתוב: “כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים”.”והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו” – פסוק זה רומז לשתי החומות המקיפות את הלשון. גם פי ראשה של הלשון צריך להיות בתוכו, היינו בתוך החומה הסמוכה לה והיא חומת העצם – השיניים. וכנגד החומה של בשר, קרי השפתיים. אומר הפסוק “שפה יהיה לפיו, לא יקרע”. ועל ידי שתי חומות אלו ימנע את עצמו מלקרוע את מבצרי השמירה סביב ללשון. הפעמונים המשמיעים קול, באים לכפר על הלשון השוכנת בתוך הפה. התיקון של חטאי הלשון הוא פיקוח על הדיבור והשתדלות לנצל את כוח הדיבור בעיקר לעניינים שבקדושה. ועל זה נרמז בפסוק “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”. “ולא ימות” – כי כידוע לשון הרע הורג ג’ אנשים: את המדבר, את השומע ואת מי שדיברו עליו. ממילא יוצא מי שנזהר מלדבר לשון הרע אכן לא ימות. כמו שלמדנו מן המעשה של הרוכל שהכריז “מי האיש החפץ חיים וכו’ נצור לשונך מרע”.
ה”אלשיך “ממשיך את הרעיון הנרמז בפעמונים וברימונים, ומבאר מדוע מדגישה התורה שהפעמונים היו בתווך בין הרימונים, כמו שנאמר “ופעמוני זהב בתוכם סביב”. הפעמון היה כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו כצורת הלשון המקשקשת בתוך הפה. ולעומת זאת הרימונים הם כמו פיות סתומים אשר קולם לא יישמע כלל. והם רומזים על השתיקה והעדר דיבור. ועל כן בא הפסוק ללמדנו שלא נחשוב בליבנו כאילו הרימונים בתוך הפעמונים, דהיינו שכנגד שתיקה אחת צריכים להיות שני דיבורים אלא ההיפך מזה הוא הנכון – בין שתי שתיקות דיבור אחד. כשם שהפעמון האחד בין שני רימונים, וללמדנו שהשתיקה צריכה להיות כפליים מהדיבור.
ומסיים הפסוק: “והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו לקודש לפני השם ובצאתו לא ימות”. ירמוז לנו, כי כאשר הדיבור שהוא נמשל למעיל יהיה על אהרון לשרת, כלומר כאשר ישתמש בכוח הדיבור לשרת את השם, אז יזכה ל”ונשמע קולו בבואו אל הקודש”. קול תפילתו שיישא בבואו אל הקודש לדבר אתו יתברך יישמע ויתקבל ברצון. ואם חס ושלום אינו שומר את כוח דיבורו ומערב בו לשון הרע ורכילות, אז הדיבורים מטמאים את דברי הקדושה שלו ולא יתקבל למעלה.
