מספרים על הגאון רבי זלמן בעל התניא שהיה גר בסמוך לחצר של תלמוד תורה, ובאמצע החצר היה עמוד של בנין, גבוה עשרה מטר, והתלמידים התחרו ביניהם מי יצליח לעלות לפסגת ראש העמוד, בין המתחרים היה נכדו של הרב, הילד מנדל (שנתפרסם אחר כך כהגאון רבי מנחם מנדל מליבאוויטש, בעל “צמח צדק”), והנה התחילו התלמידים לרוץ ולעלות על העמוד, אך כשהגיעו לחצי העמוד התייאשו ונפלו, ואילו הילד מנדל הצליח לעלות עד רום פסגת העמוד, וכולם מחו לו כפיים.
ששמע הגאון את הרעש של מחיאות הכפיים, הסתכל דרך החלון, וראה את נכדו עומד למעלה בראש פסגת העמוד, וכולם מוחים לו כפיים, רמז לו באצבעו שיבוא אליו, וכשבא, שאל את הנכד, מנדלי, למה עלית לראש העמוד? ענהו הנכד: סבא, זאת הייתה תחרות בינינו, ולמעשה כולם לא הצליחו לעלות, ורק אני הצלחתי.
שאל הסבא: במה כוחך יפה יותר מכולם? השיב לו: סבא! אני הסתכלתי עליהם וראיתי שכאשר הגיעו לחצי גובה העמוד, הביטו למטה וראו שהם גבוהים מן הקרקע, וקיבלו סחרחורת, ונפלו, אך אני החלטתי לא להסתכל למטה, כי אם רק למעלה, ולכן אזרתי עוז ועליתי לרום פסגת העמוד.
אמר לו הרב: טוב עשית, ומקרא מלא הוא (משלי ט”ו, כ”ד): “אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה, לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה” ולכן גם בלימודיך, אל תסתכל על קטנים ממך בחכמה, פן תסתפק במועט, ואפשר שגם תרד מרמת הלימוד שלך, אלא הסתכל בגדולים ממך, באופן שגם אתה תעלה מעלה מעלה, ובזה תזכה להיות ברום המעלה.
מסופר שבאחד המגדלורים ששכנו לחוף ימה של צרפת הלך לעולמו השומר הזקן, שהיה ממונה על הדלקת המשואה בלילות.
במקומו התקבל לעבודה אדם חדש עם לב טוב, ונתנו לו חבית מלאה שמן, שהייתה אמורה להספיק לו לכמה חודשים, בשביל להאיר את שמי הלילה האפלים.
לילה אחד נזקק אדם שחי בקרבת מקום למעט שמן כדי שיוכל להאיר את ביתו, ושומר המגדלור בטוב ליבו נתן לו מעט שמן.
בלילה אחרי, התחנן אליו עובר אורח שיתן לו מעט שמן כדי שיוכל להדליק את העששית שלו ולהמשיך בדרכו, ושומר המגדלור נענה גם לבקשה זו ונתן לו מעט מן השמן.
ובלילה אחרי, אישה התחננה אליו שיתן לה מעט שמן כדי שתוכל להאכיל את ילדיה, ושומר המגדלור נענה גם לבקשה זו ונתן לה מעט מן השמן.
עד מהרה אזל כל השמן שברשותו, ומשואת המגדלור כבתה, אוניות רבות עלו על סלעים התרסקו ומתו, לא עבר זמן רב והעמידו אותו למשפט באשמת רצח של מאות אנשים חפים מפשע, והוא טען להגנתו ובכה לפני השופט: ריחמתי על אנשים מסכנים ולכן השמן אזל.
אולם השופט לא התייחס כלל לדמעות הללו, ולחסד שכביכול עשה עם השמן, וטען השופט: שלא רק שלא עשה חסד, אלא רצח בידיו וגזל מהמדינה שמן!!
ונגזר עליו מאסר עולם עם עבודות פרך.
הסיפור הזה, הוא הסיפור של כל אחד ואחד מאיתנו: כל אדם נשלח לעולם הזה כדי להאיר את נשמתו! להאיר את העולם! כל פיסת זמן או כח שלא מנוצלת כדי להאיר את האור הזה בנשמתו, היינו פשע בל יכופר, היינו רצח של גדלותו הרוחנית!!
זו הסיבה מדוע אנשים לא מגיעים להישגים רוחניים, כי הם מבזבזים את שמן החיים לכל מיני מטרות שוליות, כך שלמען המטרה הרצינית והאמיתית של החיים שהינה עשיית רצון ה’, ידיעת התורה וקיומה, לא נשאר מספיק שמן, על כן ישים כל אדם על ליבו לנצל את חייו כראוי.
