“ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם” (יג, יט)
“ויקח משה” – כתוב אחד אומר “ויקח משה את עצמות יוסף” וכתוב אחד אומר “ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם” (יהושע כד, לב), קשו קרא אהדדי? אמר רבי חמא בר חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו ( סוטה יג:).
מדרש תנחומא מביא את הפסוק “ויקח משה את עצמות יוסף” ומסביר, שכל העם עסקו בביזה של כלי המצרים ומשה טיפל בעצמות יוסף, ועדיין כשמשה מת במדבר ולא נכנס לארץ , בני ישראל הכניסו את עצמות יוסף וקברו אותם והפסוק תלה את המצווה בהם, שנאמר: “ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם” (יהושע כד, לב), מכאן ראיה שמצווה נקראת על שם גומרה. וזה מסביר את הפסוק המובא בספר דברים (ח, א) “כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות” – הכוונה שאם התחלת במצווה הווי גומר את כולה . והסיבה היא שכל מי שמתחיל במצווה ואחרי כן בא אחר וגומרה, נקראת על שם גומרה, ולכן למי שהתחיל כדאי לגמור כדי שזה לא יקרא על שם משהו אחר.
מקור נוסף לדין זה אנו רואים מהפסוק בספר במדבר ( לא , ו ) “וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן” בפסוק מתואר שלאחר פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן הרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית כזבי בת צור, ואחרי שה’ ציווה את משה ליזום מלחמת ענישה – נקמה במדיינים שהסבו לעם ישראל נזק רוחני כבד, וגם גרמו למותם של עשרים וארבעה אלף איש מעם ישראל, הקב”ה אמר למשה נקום את נקמת בני ישראל בעצמך, והוא שילח את פנחס כמו שתואר בפסוק, כיוון שאמר: מי שהתחיל במצווה הוא גומרה. הוא השיב את חמת ה’ והיכה את המדינית, הוא יגמור מצוותו. ( משה לא הלך בעצמו מפני שהוא גדל בארץ מדין אצל יתרו, אמר: אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה. כדברי המשל “בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן”) .
את המימרא של חז”ל “אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה” , אפשר להסביר, כי בני אדם אינם ששים ושמחים לגמור מצוות שהתחילו בהם אחרים, וכמו כן על אותו רעיון אין בני אדם אצים לסוף מצוות כאשר הפסידו תחילתן, וזכייתן היא שאדרבא בשביל כך המצווה נקראת על שמם דווקא, כי הם מוכיחים על עצמם אהבת ה’ ומצוותיו יותר מאלו שהתחילו שהתקווה לסיים היא התמריץ אצלם, ונחשב לגביהם יחסית “פניה” ביחס למסיים מצווה כשלא התחילה, שאין לו בה שום מרץ וסיפוק. אם כן ענין “אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה” זה לא כמו שמבינים העולם שהוא מפני הזילותא והריעותא למתחיל על שלא גמר, שהרי נניח שהמתחיל לא עשה כראוי במה שלא גמר, אולם מדוע משום כך יבנה “הגומר” על חורבנו של “המתחיל” ותקרא המצווה על שם הגומר, וכי מה הוא עדיף על המתחיל. ועוד הרי ראיית חז”ל ממשה רבנו שטרח ארבעים שנה בעצמות יוסף, ולא נכנס לארץ ישראל ולא יכל לגמור המצווה, אם כן בהכרח זה שאין המצווה נקראת על שם גומרה זה לא מפני הרעותא שבמתחיל על שלא גמר, שפעמים לא יוכל לגמור כמו משה רבנו. אלא מה שנקראת המצווה על שם גומרה הוא מצד המעליותא המיוחדת שיש לגומר במצווה, אף על פי שלא התחיל בה ואין לו שום סיפוק לגומרה, ובכל זאת גומרה, חשוב הוא יותר מהמתחיל ואף שנתאמץ המסיים מעט, כי בהחלט יתכן שזה המתחיל לא היה עומד בנסיונו של הגומר, שנסיונו של הגומר קשה משל המתחיל.
המהר”ל מביא שלושה הסברים מדוע המצווה נקראת על שם גומרה? הראשון מצד התוצאה שהיא החשובה בעולם המעשה . השני מצד האדם העושה, כי בעולם המעשה התוצאה היא הקובעת. השלישי נובע ממהותה של המצווה שהיא גילוי של הרצון האלוקי האינסופי בעולם שהוא מושלם, ולכן מה שקובע הוא מי שסיים את הפעולה ללא חלוקה בין התחלה וסוף.
הכלי יקר (פרשת ואתחנן, פרק ד, פסוק מא) טוען שלמרות כלל זה, מי שיודע שיוכל להתחיל ולא יוכל לגמור – מוטל עליו להתחיל. הוא מביא ראיה ממשה, שהבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן, אפילו שהם לא קולטות רוצחים עד שיהושע בן נון הבדיל עוד שלוש ערים בארץ כנען, מכל מקום התחיל במצווה, משל לאיש זקן שנוטע אילן לאתרוג של מצווה אף על פי שהוא יודע באמת שלא יוכל לבוא לידי מצווה זו מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה.
