פרשת מקץ - דבר הרב
מעט אור דוחה הרבה מן החושך
בפרשתנו מסופר כי יוסף הצדיק נשאר שנתיים בבית האסורים, וזאת משום שבטח (שלא כדרגתו) בשר המשקים שיזכירהו לפרעה, מאחר והוא נמצא שם על לא עוול בכפו. והלה שכחו לגמרי, ומאידך, שכבר חויב להזכירו, (כי פרעה השתולל מזעם שיפתרו את חלומו), עשה זאת בדרך של בזיון (בלשון : “נער עברי עבד”). ובכל זאת יוסף עלה לגדולה, כדי להזכירנו ש”אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אם לא שמכריזים עליו מלמעלה”. והכל מושגח בהשגחה מופלאה ביותר. כנגד כל ההגיון והסברה שכלית אמיתית (אף שמתלבשת בדרך הטבע) ללמדנו כי רק מהשם “מצעדי גבר כוננו”.
וזו גם אחת הסיבות שפרשת מקץ, חלה בדרך כלל בחנוכה, שהרי זה הוא עניינם של המכבים, שמכבי הוא ר”ת – “מי כמוך באלים [י] – [השם].” והיינו שגם כשבחוץ שורר חושך יווני המכבי יכול להדליק בו אור שהולך וגובר. כי הלשון היוונית היא מהלשונות היפים של יפת (שלכן דווקא לשון יוונית ניתנה לדעת רשב”ג במגילה להיכתב בספרים, שהיא היא מה שנאמר יפת אלוקים ליפת) ולכן קל להישאב לתוך תענוגי היוונים, ששוררים בחוץ, ובכל זאת כשמעריכים אותם אל מול השם שהוא אי”ס ב”ה, אזי הם נחשבים לאין ואפס ורואים שאין בהם שום אור ממשי ואדרבא כחושך יחשבו ממש לגבי השם יתברך.
אלא שבכל זאת לא קל להיות מכבי. המכבי נדרש להיות מוכן לצאת למלחמות, (שזה עצמו כבר דורש תעצומות נפש), ולא סתם מלחמות, אלא מלחמות כאלו שנראות ממש נגד העולם (מלשון העלם), ונגד המציאות המקובעת של ההרגל והשגרה. (שהרי בקודש רק מעלים ומתקדמים). המכבי נדרש לחשוב אחרת, לדבר אחרת, ולעשות אחרת, ממה שייתכן שהוא בעצמו חשב דקה לפני כן, מאחר שהוא משנה את תפיסותיו ביחס למציאות, כדי לצוא בכל נקודה את השביל הנכון שלה אל השם יתברך.
אין זאת חלילה שהמכבי באמת מתנגד לעולם, הוא אינו חי בהכחשה, להיפך המכבי מכיר היטב את הכח האלוקי העצום שנמצא בכל פרט בבריאה, אלא שיודע הוא שאת העולם (מלשון העלם) יש לברר, או להאיר, כדי לגלות את האלוקות שבו. אלא שכלפי חוץ זו בהחלט נראית התנגדות אל העולם. וכך הדבר בשינוי המציאות, שהרי המכבי חי בגדרים מוד ברורים, הוא מאומן היטב בשינון חרבו, ותנועתיו ורגעיו מדוייקים הם עד מאוד כבקי ורגיל, אלא שהרגילות של המכבי אינה מקובעת, היא אינה רגילות שמרדימה ומזדקנת, זוהי רגילות של קדושה, של קביעת עיתים של אש בוערת והכנסתה לגדרי העולם.
אין הוא חושב שונה באופן תדיר מאחר והוא מבולבל, להיפך הוא מכוון למקום כל כך מדוייק, עד כי נדרש ממנו לשנות את דרכו לל הרף כדי להיות מכוון לנקודה מכל זווית.
המכבים שבכל הדורות, שומרים הם בתמידות על המיומנות האמונית שלהם, המכבים כמו יוסף הצדיק, דוד המלך, מתיתיהו הכהן הגדול וחבריהם – יודעים היטב כי יש להתאמן על האמונה ללא הרף, קל וחומר מלוחם גשמי שמשנן את כלי מלחמתו , מספורטאי שמאמן את גופו, או ממשורר שמאמן את קולו. הנר האלוקי שדולק על ראשם, צריך שלא יחסר משמן, ולכן הם מייצרים מעשים טובים ללא הרף כדי שהאור האלוקי לא יכבה. הם יודעים כמו כל חבריהם שבכל הדורות, שעם ישראל חי וקיים, ונרו לא יכבה לעולם. אך באותה מידה הם אינם מתייאשים לעולם מהמתייונים שלהם נדמה להם שהכל כבר כתוב ביוונית. כי המכבים מירים גם את המקומות המיואשים ביותר, גם כאלו שכבר שכחו את נפשם. כי המכבי יודע שיתכן והוא נשלח לעולם רק כדי להאיר עוד נר אחד, ועוד אחד ועוד אחד, והולך ומוסיף אור. עד שכל הנרות ביחד הופכים לחנוכיה שמאירה את כל הנשמות. ורואים שפתאום אין כבר חושך. כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו ממילא.
חנוכה שמח.
