“כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו (יח , ג) ” ובחוקותיהם לא תלכו” – בנימוסות שלהם ובדברים החקוקים להם כגון טרטריאות וקרקסיאות, ואלו הם מינים ממושבם שהיו מתקבצים בהם לעבודת הצלמים. רבי מאיר אומר אלו דרכן של אמורים שמנו חכמים , רבי יהודה אומר שלא תנהיר שלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי, ומי שעשה דבר מאלה חייב מלקות (ספרי יח , ג ).
בתורה נאסר ללכת בחוקות הגויים ולהתדמות להם במנהגיהם ובלבושם . ודנו הראשונים האם נאסרו דווקא חוקות ז’ העממים חוקות כל העמים עובדי עבודה זרה, או כל האומות כולם ואפילו שאינם עובדי עבודה זרה.
ספר החינוך (מצוה רסב) כותב שהאיסור להתדמות לגויים בחוקותיהם לא נאמר רק ביחס לחוקות ז’ העממים יושבי ארץ כנען או חוקת ארץ מצרים שהוזכרו בפרשתנו , אלא ביחס לכל העמים עובדי עבודה זרה. אולם לדעת הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה מצוה ל) ובהלכות עבודה זרה (פרק יא הלכה א ) תכלית הציווי לא ללכת בחוקות העמים להבדיל בין ישראל לשאר כל האומות ואפילו שאינם עובדי עבודה זרה.
כדברי הרמב”ם “אין הולכים בחוקות העכו”ם ולא מדמים להם, לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו , כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו”.
מרן השו”ע ( יורה דעה , סימן קעח סעיף א) העתיק את דבריו. ומבואר בדבריהם, שאסור מהתורה להידמות לנכרים בכל דבר, בין בדברים שיש בהם משורשי עבודה זרה ובין בדברים שאין בהם משורשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות והאיסור כולל את כל האומות שישראל נמצאים ביניהם.
והר”ן בסנהדרין (נב:) אומר שטעם האיסור “שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי העכו”ם שמא ימשך האדם אחריהם כמותם”. וטעם זה מובן גם לשיטת הרמב”ם, כי גם התדמות בדברים שאין בהם משורשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, עלולה לגרום להימשך אחרי אומות העולם במעשיהם.
כמו כן דנו הראשונים במהות חוקות הגויים שנאסר לנו ללכת בהם, האם נאסרו רק חוקי דת וענייני פולחן או כל חוקי הגויים ומנהגיהם, ואפילו מנהג שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם .התוספות (סנהדרין נב:) מגיע למסקנה (ביישוב הסתירה בין הסוגייה בסנהדרין לבין הסוגייה בעבודה זרה) שיש שני סוגי חוקה .
אחד שעושים לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם. וההבדל ביניהם , שמעשים שעושים לשם חוק לעבודת כוכבים (הסוגייה בעבודה זרה) אסור לעשות גם אם נכתבו בתורה. מה שאין כן שאר מעשי הגויים וחוקותיהם שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם, אם נכתבו בתורה אין איסור לעשותם.
וכן כתב הרב בצלאל ז’ולטי רבה של ירושלים (קובץ נעם ח”ב עמ’ קסא), לבאר את דברי התוספות על פי המאירי, שדברים שאינם נעשים לשם חוקת עבודה זרה, אסורים מדרבנן, ולכן כשהמנהג נכתב בתורה , לא גזרו רבנן. אומנם לדעת הרמב”ם גם בדברים שאינם נעשים לשם חוקת עבודה זרה, יש איסור ללכת בחוקות הגויים מהתורה.
עוד נחלקו הפוסקים האם אסור ללכת בחוקי הגויים שיש להם טעם הגיוני. הר”ן בחידושיו למסכת סנהדרין (נב:) ועבודה זרה (יא ע”א) כותב, כל חוקות הפולחן שנעשים לשם עבודה זרה ודאי אסורים בכל גוונא. אבל בשאר חוקות הגויים שיש בהם טעם או שיש להם מבוא בדרכי הטבע אין איסור בעשייתם. שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודה זרה או דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם סרך עבודה זרה, אבל דברים של טעם התירו. וכן מבואר בדברי מהרי”ק וכן פסק הרמ”א כמותם. אך הגר”א (מובא בפירושו לשו”ע) חלק ואסר, ורק מנהג שנהגו הגויים ואין בו סרך עבודה זרה, אשר נכתב בתורה אין איסור לעשייתו.
