שונה היא שבת קודש מכל שאר המצוות, אומר הגר”ש וולבה, בכך שהיא אינה מצווה גרידא שנתן לנו הקדוש ברוך הוא אלא מתנה.
חז”ל אומרים: “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם”. חז”ל מגלים לנו שמתנה זו הינה מבית גנזיו יתברך, שזהו הפנים שבפנים מכל אוצרותיו יתברך. זוהי מציאות של קדושה שברצונו לתת לנו.
גם נוסח הברכה על השבת שונה מהנוסח הרגיל של ברכת המצוות. כי בקידוש אנו אומרים: “אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו”. הרי שהשבת היא מציאות של קדושה עליונה, “שבת קדשו”, ולא רק ציווה אותנו עליה אלא הנחיל אותה לנו.
השבת היא מציאות של קדושה. הגר”א דסלר זצ”ל מביא בשם רבו רצ”ה ברוידא זצ”ל שהזמן אינו עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל: בשבת הראשונה נקבעה “תחנה” ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע האדם שב לאותה “תחנה” עצמה. כלומר, שב לאותה השפעת קדושה של שבת בראשית. גדולי עולם חשו בקדושה זו, והיא היתה ניכרת עליהם. מרן הגר”א לופיאן זצ”ל סיפר על רבו הרש”ז מקלם זצ”ל, שבימות החול נראה חיוור כמת, ובשבת היו לו לחיים אדומות. אכן העיד על עצמו שעם כניסת השבת חש בקדושה היתרה. לא כמונו הזקורים לעקוב אחר השעון, כדי לדעת אם הגיע זמן הדלקת נרות. נמצא ש”ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו” – ממש ברכה וקדושה הן מציאותו של יום שבת קודש.
עניינה של מנוחת השבת הוא עדות על הבריאה, כמו שנאמר: “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וכו’ וינח ביום השביעי”. הרמב”ן שם כתב: “שהיא מצווה שנזכור תמיד בכל יום את השבת, ולא נשכחהו, כי בזכרנו אותו תמיד, נזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא והוא ציווה אותנו באות הזה. וזה עיקר גדול באמונת האלוקים”.
בכל מלאכה שאדם מונע עצמו מלעשותה הוא מעיד בזה על בריאת העולם ועל אמונתו בה’.
בספר “תולדות יעקוב” מסופר על מרן בעל ה”קהילות יעקב”: מטבע הדברים, כששהה רבנו כשנה בצבא הרוסי, נקלע בכל שבוע לקשיים חדשים בשמירת השבת. ומי כרבנו שהקפיד במסירות נפש על קלה כבחמורה, ולא הקל לעצמו בכלום אף בסכנת נפשות ממש. הוא הלך בביטחון, כי אין לך דבר העומד בפני הרצון, ורצון יראיו יעשה. ומה היה רצונותיו? לקיים את כל התורה. והבא ליטהר מסייעין אותו. את מנת לחמו של יום שישי היה נותן לגוי שיתלה את הרובה על האילן. כי גזירה דרבנן שאין משמשים באילן שמא יעלה ויתלוש. מכות ואיומים לא הרתיעו אותו, כי יראת שמים אמיתית היתה בו.
מספרים שבאחד מלילות שבת קודש הקרים שברוסיה, הוצרך רבינו לשמור על המחנה. הסדר היה שהחייל השומר לובש מעיל פרווה ובהתחלף המשמרת מעביר את המעיל למחליפו. החייל שרבנו החליפו היה גוי, ובגמר משמרתו תלה את המעיל על האילן שהיה שם. רבנו ראה את המעיל ולמרות הקור העז עד כדי פיקוח נפש, לא רצה לעבור על איסור דרבנן של הורדת המעיל מהאילן. הוא החליט להמתין כמה דקות עד שירגיש שהגיע למצב הגובל עד פיקוח נפש, ואז יוריד את המעיל. כך המתין כמה רגעים. ואחר כך המתין עוד כמה רגעים, ועוד כמה רגעים עד….שנסתיימה משמרתו חזר לצריפו מאושר, על שלא נזקק לעבור על איסור דרבנן.
כתב מרן הג”י קנייבסקי זצ”ל בספרו שמתנת השבת היא: “לדעת כי אני ה’ מקדשכם”. והיינו שבזכות שמירת שבת כהלכתה משפיע הקדוש ברוך הוא אור קדושתו על ישראל בשפע רב. זו היא המתנה הטובה, וזהו בכלל מתן שכרה.
