“והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”.
בספרים הקדושים מבואר, אומר מרן הגר”י קנייבסקי, שכל הספיקות והבלבולים בענייני אמונה אינם נמצאים, אלא בלב בעל הגאווה. אור השכינה מסתלק מן הגאוותן, וכמו שאמרו חז”ל: “אין אני והוא יכולים לדור בעולם”. “כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה וכו’, וכאילו כפר בעיקר שנאמר: “ורם לבבך ושכת את ה’ אלוקיך”. כל זה משום שלבעל הגאווה אין אמונה שלמה. לעומת זאת, מי שזוכה להגיע לענווה אמיתית – להרגיש ולחשוב את עצמו כמי שאינו כלום, מיד מסתלקים ממנו כל הספיקות, וההרהורים והבלבולים נעלמים. דבר זה בדוק ומנוסה. אולם מידת הענווה היא מדרגה גדולה מאוד, אשר מרוב קושי השגתה קבע רבי פנחס בן יאיר את מקומה אחרי החסידות. זאת משום שהגאווה היא תכונה טבעית ללא כל נימוק הגיוני ולכן אי אפשר לבטלה על ידי טענות שכליות. היא מצויה אצל קטנים וגסי רוח כמו אצל גדולי הכישרון.
העניו הוא מי שמתבונן ויודע שכל מהותו, חכמתו, הרגשותיו, כישרונותיו – אינם שלו, אלא הושאלו לו לזמן קצוב מאת הבורא. תחושתו דומה לעני ששאל בגדי עשירים לצורך הופעה במשתה וכדו’.
בוודאי לא יעלה על דעת העני להתגאות בבגדים השאולים, ביודעו כי אינם שלו והוא אמור להחזירם. מי שלאור זה לבבו נשבר באמת, הגיע למידת הענווה ומיד שורה עליו, כאמור רוח טהרה. ויש אמנם דרגה גדולה יותר של ענווה, והיא כאשר מרגיש עצמו כלא כלום מחמת ההכרה ברוממות הבורא ברוך הוא. וכמו שנאמר “וכל דיירי עלמא כלא חשיבי”.
שהעולם כולו, רוב נפלאותיו והמון רגשותיו, אינם אלא ניצוץ אחד מאורו יתברך שמו, כמו שהאריכו בעניין זה בספרים הקדושים.
מי שלא זכה למידת הענווה, אין לו אפילו מושג וציור מעניינה של ענווה.
ייתכן שהאדם יכעס על עצמו וליבו יכאב לו על שאין מחשבותיו עולות בקנה אחד עם רצונו, אך מכל מקום גאוותו עדיין במקומה עומדת. עדיין מרגיש את ה”אני” שלו, ללא כל שינוי. ייתכן שאדם יתנהג כענווי ארץ לקבל כל אדם בנחת ובהכנעה, אך גאוותו קבורה בליבו פנימה, ועדיין היא שרירה וקיימת. ולא עוד, אלא אפילו מי שזכה לתקופת-מה למידת הענווה ושפלות הרוח, ואחר כך איבדה על ידי היסח הדעת או חטא כלשהו – שוב אין כמעט שום מושג במידת הענווה.
אי לכך, טוב יעשה הסובל מבלבולי הספקות וההרהורים, אם ישתדל להשיג את מידת הענווה על ידי לימוד בספרים הקדושים המעוררים למידת נעלה זו, ויצייר לעצמו ככל האפשר את ביטול חשיבותו ושפלותו, ולהתנהג במידת הענווים. ועל הכל להתפלל לה’ יתברך באמת על זה. וככל שיתקרב למידת הענווה כן יתבטלו הבלבולים והספיקות המטרידים אותו.
מבט נוסף מביא הגר”י ניימן – הענווה והמידות הטובות דבר טבעי הן. הכיצד? הנשמה היא כידוע חלק אלוק ממעל. וכיוון שעל הקדוש ברוך הוא נאמר: במקום גדולתו שם ענוותנותו, כך הוא טבע הנשמה, הנאצלת ממנו יתברך. לכן הענווה היא תופעה טבעית אצל הנשמה.
וכן לגבי המידות הרעות – הן אינן באות מהנשמה, כי הנשמה חלק אלוק ממעל ואין בה מידות רעות. וככל שאדם חי עם הנשמה ומתרחק מן הגשמיות, שולטות בו מידות טובות. כי “הנשמה שנתת בי טהורה היא”. כל מה שעל האדם לעשות הוא להשתדל להתקרב אל הקדוש ברוך הוא ואל הנשמה ואז ישלטו בו מידות טובות.