פרשת בהעלותך – דבר הרב

ב”ה

תדליק אותו…

פרשתנו מתחילה בציווי המיועד לאהרן הכהן : “בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”

ומפרש רש”י על כך שצריך שהשלהבת תהיה עולה מאליה, כלומר שאין להסתפק בהדלקה שתכבה מיד לאחר מכן, אלא יש לוודא שההדלקה היא כזו שאינה צריכה עוד ליד המדליק אותה. 

ואף שידוע שרשי הוא מפרש את פשוטו של מקרא, כבר הובא במקומות רבים שרש”י מרמז בפירוש הפשט שלו סודות רבים שהם “יינה של תורה”. וישנם פירושים שהמנורה היא מרמזת על אור התורה הקדושה, וכאן מרמז הכתוב איך מתחילים להאיר וללמד את התורה הקדושה, וכמאמר הרבי, שמה שאומר רש”י שצריך שתהיה השלהבת עולה מאליה – הכוונה בפנימיות העניינים, שכשמשפיעים על נפשו של יהודי, ומעניקים לו אור וחיות אלוקיים וגם גשמיים, יש לוודא שאין הוא צריך עוד ל”מדליק” אלא דולק ובוער מעצמו. 

וכך הוא גם בגשמיות, שהרי מעלת הצדקה הגדולה ביותר, היא כשמעמידים יהודי על הרגליים ואינו זקוק עוד לבריות, היינו ש”דולק” מעצמו.  וכל שכן הוא בצדקה הרוחנית – שאמונתו של יהודי פורצת ומתגלית מעצמו או על ידי התבוננותו – מבלי שיסיח דעתו ויצטרכו לכוון אותו וליישרו מחדש.  וכך הוא בלימודו – שיכול ללמוד לבד מבלי שיצטרך עזר וסעד כדי להתבונן בתורה הקדושה.   
ובכל זה – השלהבת העולה מאליה, ומעצמה, היא העדות שההדלקה הייתה שלימה, כי עד שלא תדלק המנורה וההשפעה הנזכרת מעצמה, אין לה עדיין קיום תמידי, ועלולה היא להכבות ולהיפסד בכל עת חלילה, כי חיים אמיתיים, אין בהם הפסק (שהרי האמת לא מפסיקה ומכזבת), ודווקא כאשר הדבר אותו “מדליקים” הוא דולק מעצמו אזי ניכר בהדלקה שהייתה גם היא כראוי. 

ויש לחזק ולכפול את הדבר בקשר לחינוך הקטנים, כי לגדול, (בגיל או בחכמה)  זוהי עבודה ועמל גדול להרגיל ולחנך את הקטן בדרך האמת, ובפרט שהדבר דורש בדרך כלל יגיעה גדולה ביותר להשפיע השפעה ניכרת שתחדור בכל מציאותו של הקטן, ושתיגע בו באמת לפי שכלו והבנתו, ועד שהוא יורגל בה וילך בה מעצמו.
ולכן דווקא אהרן מדליק את המנורה, כי אהרן הכהן הוא איש חסד, והוא אחד משבעה רועים המפרנסים את עם ישראל באמונת נשמתם – כי רק על ידי המשכת חסד ללא גבולות (עד כמה שניתן, ובטח שעם גבולות ברורים ומובהקים) – ניתן להגיע להשפעה כזו של שלהבת העולה מאליה.  כי בעבודת החינוך יש להתמודד עם כיעורים גדולים ביותר בעבודת המידות, וזאת מבלי לשבור את המחונך, אלא להובילו, ולעדנו, ולייפותו על ידי שלא מרפים לרגע מהדלקתו באופן מתמיד, עד שתיכנע הפתילה (המרמזת על הגוף) ותקבל עליה את אור הנשמה הטהורה והמאירה, באופן שאינה צריכה עוד לגפרור חיצוני כי היופי הפנימי (הנשמה) שתמיד הייתה שם מתגלית במלוא הדרה.

כי השם בחר בנו מכל העמים, ולכן ילד יהודי הגאה ביהדותו ושומר את מצוות השם קלה כבחמורה, ומזדכך ומתעדן, ונמשך אל האמת והצדק ולדרך השם, ונבדל בדרכיו מהבלי העולם ותענוגיו – בהכרח שהיה לו מורה ש”ידליק” אותו, כי גם אם יהיה מוכשר ונמשך בטבעו אחר האמת – הנה אם לא תהיה לו הדרכה ו”הדלקה” נכונה, עלול הוא בדרך הטבע – ליפול לתוך ענייני העולם המקיפים וסובבים אותו מרגע היוולדו, ועל כן כמו שאהרן הכהן היה צריך להדליק מאש שהביא קודם לכן בעצמו, כך כל הורה צריך למצוא בעצמו את האש הזו, כדי שיוכל להעניק אותה לילדיו. וצריך למצוא זאת בעצמו באופן שיכול ומצליח, לקחת את האש מהמזבח האישי שלו, מהמקום שמקריב את עצמו ואת תענוגיו ורצונותיו להשם, כי “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”, ומשם יכול להאיר את עצמו ואת ביתו ואת חלקו בעולם עד שהעולם עצמו יאיר אלוקות מכל פינה,

בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומייד ממש!