” ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו” (ד, כ) “לחשבוננו אין בפרשה הזו מצווה” ( ספר החינוך) .

בסוף הפרשה מזהירה התורה את בני קהת , להקפיד בשעת עבודתם לכסות את כלי המשכן: “ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו”. את אזהרה זו מונה בעל הלכות גדולות (בה”ג) כמצוות לא תעשה. על קביעה זו חולק הרמב”ם נחרצות .
לדעתו כל מצווה שאינה לדורות אינה נמנית במניין התרי”ג. כלומר, יש גבול למספר המצוות שניתן למנות. אחד המסננים למניין המצוות לפי הרמב”ם, הוא הציווי לדורות. ועל כך אומר הרמב”ם ומה ציווה לנו? מה שהוא מורשה – לדורות ולא מצוות שנאמרו לזמן מוגבל. לדעת הרמב”ם , ישנם 300 מצוות שהן מצוות זמניות ואינם בכלל התרי”ג מצוות .
לרעיון של תרי”ג מצוות אין מקור בדברי התנאים , והוא מופיע לראשונה בדרשתו, של רבי שמלאי האמורא. “דרש רבי שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתיים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.
אמר רב המנונא: מאי קרא (היכן רמוז בכתוב דרשה זו) ? ‘תורה ציווה לנו משה מורשה’ תורה -בגמטריא שית מאה וחד סרי הוי (שש מאות ואחד עשר הם) , ‘אנוכי ולא יהיה לך’ מפי הגבורה שמענום” (מכות כ”ג). קיימות בידינו רשימות שונות של תרי”ג המצוות. מניינים רבים של מצוות נכתבו הרשימה הראשונה נמצאת החל מתקופת הגאונים. בהקדמה לספר “הלכות גדולות” שנכתב על ידי רבי שמעון קיירא.
בעל “הלכות גדולות” היה הראשון שמנה באופן מסודר את המצוות, ורשימת המצוות שהכין שימשה בסיס למניינים שבאו אחריו. יש שקבלו את שיטתו , ויש שחלקו עליו. את הביקורת החריפה ביותר כתב הרמב”ם בספר המצוות שלו, ובעיקר בהקדמה המתודולוגית בה הסביר את שיטתו במניין המצוות. חלקם נכתבו על ידי אנשים מפורסמים בצורה פיוטית. הפיוטים על מניין המצוות מכונים “אזהרות”. כותבי רשימות אלה נקראים בספרות התורנית “מוני המצוות” כמו רס”ג ורבי שלמה אבן גבירול.
מוני המצוות קבעו כללים לפיהם יש לספור את הציווים המופעים במקרא כדי להגיע למניין של תרי”ג. לעיתים מצווה אחת כוללת כמה חלקים ופרטים, לעיתים כמה פרטים שונים בקטגוריה מסוימות נספרים כמצוות נפרדות, ויש ציווים אשר אינם נכללים במניין תרי”ג על אף שנאמרו במקרא. בין מוני המצוות לא הייתה הסכמה לגבי כללים אלה, ולכן אין רשימה אחת מוסכמת של תרי”ג המצוות. אמנם יש לציין שכל המקורות המגבילים את מניין המצוות לתרי”ג הן מדברי האמוראים בלבד.
לא מצאנו מניין כזה לא במשנה ולא בכל מקור תנאי אחר. אף בתלמוד הירושלמי לא נזכר מניין זה. ואכן היו מרבותינו שהקשו על ההצמדות למניין זה או אחר. כותב הרשב”ץ (הקדמה לספר זוהר הרקיע) : “כי הרמב”ם ז”ל בכיוון החשבון הייתה לו יגיעה גדולה, וכותב וחוזר ומתקן”. מתוך כך הוא מעלה תמיהה : “ושמא מה שהוסכם שמניין המצוות הם תרי”ג – שס”ה ורמ”ח , הוא לפי דעת רבי שמלאי, וכפי מה שפירש הוא המצוות, ואנחנו לא נסמוך עליו בפירושו בעניין פסק הלכה, אבל נסמוך על סוגיית התלמוד.
ומה שהזכירו בכל מקום זה המניין, הוא לפי שלא מצינו חכם אחר מנאם – תפסנו מנינו. ואף אם יחסר או יעדף הוא הולך סביבו, והוא כאומרם בהרבה מקומות: הווי פורתא , ובפורתא לא דק”. כלומר הרשב”ץ מעיר שדבקות במניין המצוות, גורמת לדוחק בהגדרתן וממילא בהשלכות שיש למניין זה על פסק ההלכה, שכן למניין המצוות יש השלכות רבות, למשל, אם הדבר מוגדר כמצוות לא תעשה אז חייבים עליו מלקות. לכן לדעת הרשב”ץ מדובר במניין שאינו מחייב אלא מניין בקירוב.
בדרך דומה צעד גם רבי אברהם אבן עזרא בספרו “יסוד מורא וסוד תורה” (השער השני) : “על דרך מחקר האמת, אין קץ למספר המצוות, כאשר אמר המשורר: ‘לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותיך מאוד’ ואם נספור רק הכללים והעיקרים ומצוה שהיא עומדת לעד, אין המצוות עשירית משש מאות ושלוש עשרה”. כלומר לדעת ראב”ע מצד האמת , אין גבול למניין המצוות ומאידך , אם נמנה כללים בלבד, לא נגיע לתרי”ג .