“ולקחת מראשית כל פרי האדמה..ובאת אל הכהן”. פרשה זו מלמדת אותנו מהי מצוות ביכורים? המשנה במסכת ביכורים אומרת לנו: יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כלומר, פרי התאנה שצמח הראשון מכל העץ (ולכן נקרא ביכורים, מלשון בכור).

אשכול ענבים שבכר, רימון שבכר, קושר בהם סימן כמו חוט או ענף רב כדי שידעו שאלו צמחו ראשונים, ואומר: “הרי אלו ביכורים”.
לאחר שהבשילו, מעלה אותם לירושלים וכדי להרבות כבוד שמים. לא היה כל אדם ואדם מישראל עולה לבדו עם הביכורים שלו, אלא התאספו כ”כ הרבה אנשים יחד מכמה כפרים ועיירות השוכנים במקומות הקרובים זה לזה, ועלו בשירה, בשמחה ובזמרה לירושלים כדי לקיים את המצווה ברוב עם.

ראש החברה היה מכריז בהשכמת הבוקר “קומו ונעלה ציון אל ה’ אלוקינו”.
בזריזות התכוננו כולם לדרך, בראש השיירה הוליכו שור נאה שקרניו מצופות בזהב ועל ראשו זר רענן של ענפי זית, קולו של החלי היה מלווה אותם בדרכם כששירה פצחה מפיהם:
“שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”.
וכשהתקרבו לירושלים שרו: “עומדות היו רגלנו בשערייך ירושלים”, ואז יצאו לקראת השיירה של מקימי מצוות הביכורים. אנשים מכובדים, סגני כהונה, גזברים שממונים על כספי בית המקדש. כל בעלי המלאכה שבירושלים היו מפסיקים עבודתם ועומדים לכבודם, שואלים בשלומם ואומרים:
אחינו, בני הכפרים, באתם לשלום? והחליל היה ממשיך ומנגן לפניהם עד שהגיעו להר הבית. שם היו נושאי הביכורים נוטלים את סל הביכורים שהביאו ומניחים אותם בעזרה.
העשירים שביניהם הכינו את הביכורים בסלים מצופי זהב או כסף והעניים שבהם הכינו עבור הביכורים סלי נצרים שנעשו מעצי ערבה. עד כאן שמחת הבאת הביכורים .
המקור למצוות ביכורים (לפי ספר החינוך): מצוות הביכורים באה להזכיר שיש לו עצי פרי – מי נתן לו את כל מה שיש לו, כדי שלא יחשוב חלילה שהכל נעשה בכוחותיו.
וכאשר הוא נותן לכהן את הפרי הראשון והיפה ביותר, הוא זוכר היטב למי עליו להודות על כל הטוב שצומח בשדותיו ובמטעיו, וזה מחנך אותו למידת הכרת הטוב.
אמר שלמה המלך ע”ה: “כבד את ה’ מהונך ומראשית כל תבואך וימלאו אסמייך..”. בא שלמה להזהיר אותנו על מידת הביטחון שנכבד מהוננו לקב”ה ונבטח שבגלל הדבר הזה נתברך בכל מעשה ידינו, ואל לנו לחשוב שבגלל ההוצאה הזאת יחסר הוננו.
יש לנו להאמין שה’ יתברך יוסיף עליו ואל יחשוב האיש בעל העין הצרה שאם ימנע עצמו מן המצוות יתווסף הונו, אדרבא, לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממוות.
כדי שהאדם הרואה שהארץ מלאה כל טוב “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” בארץ ישראל, ולא יבוא ויבעט ח”ו (כמו שנאמר: “וישמן ישורון ויבעט”) מרוב טובה שה’ נתן לו ברוב רחמים וחסדיו.

הפרשה ממשיכה לספר מה קרה כשעם ישראל עברו את הירדן והלכו הלכו אל העיר שכם. שם בין שני הערים שהאחד נקרא הר גריזים והשני הר עיבל עמדו עם ישראל. כאשר 6 שבטים נעמדו על הר עיבל ו-6 שבטים עמדו על הר גריזים, בעמק שבין ההרים נשארו הכהנים והלויים עם ארון ה’, ארון ה’ באמצע – הכהנים סביבו והלויים סביב שניהם.
אז הפנו כל הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: “ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה תועבת ה’..” וכל העם העומד על שני ההרים עונה “אמן” על כל ברכה וברכה.
אח”כ חזרו את כל דברי השמיעה בלשון “ארור”, והעם ענה “אמן” אחרי כל “ארור”. אחד מה”ארור” שנאמר היה: :ארור אשר לא יקיים את דברי התורה הזאת לעשות אותם”.
עיקר גדול ויסוד חשוב בחיים למדים מפסוק הנ”ל, שאמת היא כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים..שהרי אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך אלו מקפידים שלא לחטוא וכובשים את יצרם. אם נפלו פעם אחת בחטא – מיד יחזרו עליו בתשובה, ומשתדלים לא לשנות שוב, אך כל אשר אינו נזהר מחטא, מזלזל בו ואינו מקבל על נפשו להישמר ממנו – נכלל חלילה בקללת ה”ארור”.

באה פרשה זו בצורת תוכחה על מנת להעירנו מתרדמת ההרגל, ולקראת יום הדין הנורא הקרב ובא, הרי הוא יום ראש השנה, בו הקב”ה פותח את ספרי חיים ומתים, מי לא יחרד – שהרי הכל תלוי ביום הדין.
לכאורה, כאשר מתעורר אצל אדם חשש לבריאותו, מיד מתמלא דאגה ועושה כל שביכולתו לברר מצבו הגופני, והוא מוציא מהונו ומאונו על מנת לדרוש ברופאים וברפואות כדי להבטיח את מצב בריאותו התקין. לעומת זאת בהתקרב ימי הדין ויום המשפט שהוא חג ראש השנה, יום שבו נגזרים בריאות וחולי, ייסורים ושלווה, מי לחיים ומי למיתה (לא עלינו ועל אף אחד מעם ישראל), מי עשיר ומי עני וכן כל מאורעות השנה נדונים ונגזרים ביום זה, ע”פ מעשיו של האדם, הן לטוב והן למוטב, בכל זאת אין האדם מתפעל באופן טבעי והוא צריך לעורר בתוכו את הפחד והרושם האמור להיווצר בליבו מפחד יום הדין, שכן אם לאדם נשקפת סכנה לחייו ואינו מודע לה, כיצד יתגונן מפניה?
אך ברגע שאדם מודע לסכנה הצפויה לחייו, והוא נוקט באמצעי התגוננות מפניה, במילא כאשר זו תגיע חלילה – ינצל. כך הוא הדין לגבי ראש השנה, שסכנה גדולה מרחפת בו. אפילו מי שבחייו זכה לעשירות גדולה, חיים בריאות תקינים ב”ה, נחת ושלווה וכו’, אין שום ביטוח לחייו, שאכן החיים ימשיכו לזרום באותו אפיק בו הם זרמו.
שמראש השנה קוצבים לכל אדם את הכל מחדש, ויתכן גם שיתהפך עליו חלילה הגלגל, והרי הוא כבריה חדש לכל דבר.
לכן, כדי שאדם יזכה בדין, שאין דין זה נעשה ע”י שופט בשר ודם החי עימנו, אלא בידי מלך מלכי המלכים, הקב”ה, הקוצב חיים לכל חי ומשפטו אינו כמשפט בשר ודם, ומי לא יחרד מפחד יום הדין?
במיוחד לאחר שכולנו עם ישראל, אחינו, בשרנו חווינו שנה קשה במיוחד, כאשר איבדו בתוכנו משפחות שלמות ברגע אחד נכחדו, ה’ ישמור!! וכמה מחלות לא עלינו, צרות וייסורים מבית ומחוץ. עשרות גדולי ישראל שהגנו על הדור הסתלקו מעימנו ומי יודע אם לא בעוונותינו הרבים?
והן הכל נכתב בראש השנה שעבר, נכתב מראש.
על כן, כל אדם יתעורר רגע לפני שיהא זה מאוחר (חלילה), ויקח על עצמו לפחות משהו אחד יחיד, אפילו קטן מאוד, ככל שיהא, אך יתמיד לתקן אותו,- כגון מידה קטנה מסוימת שבה זלזל (דיבור בגנות הזולת, מילה מכוערת וכו’) – כבר יהיה לו מליץ יושר טוב וגדול מאוד ליום הדין שיזכה אותו בדין ויצא זכאי בע”ה.
אומר על כך החפץ חיים זצ”ל שאומנם בימינו קשה מאוד לשוב בלב שלם, אך לכל הפחות ישתדל כל אחד להעביר על מידותיו, למחול ולסלוח, להתפייס עם חבריו ולאהוב כל אדם באשר הוא, בזכות זה יעבור הקב”ה על מידותינו ויעבור ויסלח על כל פשעינו.

למי שהדברים גורמים לפחד וחרדה מליבו מאימת הדין, ופחד זה משתק אותו מעשיה חיובי בה המשך הפסוק בפרשה ואומר: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”. נכון אמת הדבר שחייב לירא מאימת הדין ומי שאינו מגלה פחד ואימה מגביר את הדינים עליו, אך אין פחד זה אמור לגרום לנו למתחים וחרדות, שנובעים מעצת היצר להפילנו בפח מוקשים, שכן הקב”ה רוצה וחפץ בקיום ועשיית מצוות בשמחה, שהרי אין להשוות מצווה שקוימה מתוך שמחת הלבב ובחפץ לב, מאשר שקוימה בכפייה ובפחד, ואז נחסר מאיכות מעלתה.
פירשו חז”ל שראוי לו לאדם והיות שמח וטוב לב מעבודת ה’ וקיום המצוות יותר מכל תענוגים שיש במציאות.
הרמב”ם כותב (הלכות לולב): השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הקל שציווה בהן, עבודה גדולה היא.יכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: “תחת אשר לא עבדת בשמחה וטוב לבב”
יוצא איפה מהדברים הנ”ל שאין רצון ה’ יתברך שאדם יראה את קיום המצוות כעול קשה על כתפיו. מתוך כך מגיע לקיום המצוות “כמצוות אנשים מלומדה” זאת אומרת – רק על מנת לצאת ידי חובה.
אלא קיום המצוות צריך להיות מתוך שמחה שמשתלשלת מעולמות של תענוג בקדושה. הרי נאמר: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’, לכן ודאי שצריך לחשוש ולפחד מיום הדין. פחד זה אמור לגרום לאדם לנהוג בזהירות שלא ישנה שוב ושוב על חטאו, אך לא יביאהו למרה ועצבות, שתוצאותיהן מי ישוכן ורק גורמות לאדם לסגת מהדרך הנכונה.

לסיום נביא סיפור מדהים שהתרחש באחד מהשכונות ירושלים לפני מספר שנים, שבו מתגלה עוצמה של הודי מתוך שמחה פנימית עמוקה. דווקא מתוך ההודיה והשמחה – צמחה הישועה הפלאית .
יהודי שיש אב לתשעה ילדים בלעה”ר חזר לביתו בשעות הערב והתיישב עם רעייתו, תוך כדי סעודתם החל להשתלט עליו כאב ראש.
מרגע לרגע כאבי הראש הלכו ותכפו, עוצמתם התגברה. הוא החזיק בראשו, התאדם, התקשה לנשום. אשתו הביטה בו קפואה ופיה פעור, לא מבינה מה קורה ו..הבעל נפל על הארץ ללא תזוזה, “מהר..הצילו..הצילו!!”. זעקות שבר נשמעו בכל קומות הבניין, האישה בהיסטריה, השכנים מנסים לעזור, והאמבולנס כבר נשמע ברקע, ותוך שניות היא ליד בעלה מובילים במהירות לבית החולים.
מגיעים לבית החולים, בליל רופאים גוחנים לעברו, והנה הוא מחוסר הכרה, מונשם, מובל לטיפול נמרץ והיא לידו מזילה דמעות ומתפללת.
“גברתי, בעלך עבר אירוע מוחי קשה” הסבירו הרופאים, “מערכות גופו קרסו, ע”פ הנראה כרגע אין יודעים מתי יתעורר ואם יתעורר..אך עפ”י הסימנים, יש לצפות שאם יתעורר..אז הזיכרון נפגע, הדיבור נפגע ויש חשש כבד לשיתוק כבד..”
ומה עושה אישה ברגעים כ”כ קשים כמו הללו?
מתפללת על בריאותו? על נס? על ישועות? שיחזור בשבילה ובשביל הילדים? לא, לא על אף אחת מאלו. גם לא מתלוננת ובוכה, לא בועטת חלילה בהשקפותיה, אלא יושבת ומתחילה להודות, להודות לבורא עולם, להודות לאלוקים.
בזמן כזה?? על מה יש להודות בזמן כזה?
היא פונה אל הקב”ה ואומרת: “תודה לך ה’, שנתת לי בעל נפלא, שנתת לי את הזכות לשמוח איתו כל אותם שנים שהיה איתי”. מוחה דמעות וממשיכה, “אני מודה לך בוראי על הימים הנפלאים שלנו ביחד, על הזכות שהיתה לי להיות שותפה לחייו בהקמת ביתנו”. עוד ועוד כהנה מילים של הודיה, של שמחה, של זכות גדולה.
והנה לאחר במחצית השעה שבו היא שמחה! מודה! היא חשה את ידו של בעלה, זזה מתנועעת והוא מתעורר!!
“מה קרה?” הוא שואל, האישה ההמומה מתקשה לענות..”מה? איפה אני? מה כל המכשירים הללו?” מתעקש הבעל.
“היה לך אירוע מוחי..אתה בבית חולים” מצליחה האישה להוציא מפיה.
“מה אירוע מוחי? בבית חולים?” לא מבין הבעל, “הרי אישתי אתה יודעת שאני לא אוהב להיות בבית חולים”.
“כן אני יודעת”
“אם כך, בואי נלך הביתה” – כאן הוציא הבעל את המכשירים מגופו, קם על רגליו, לאט לאט התאושש, התחזק ויצא עם אשתו מבית החולים כאילו כלום לא קרה!!
וזוהי עוצמתה של שמחה וכל מילה נוספת מיותרת!!

בברכת שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל!
לאה טנג’י

פרשת השבוע כי תבוא – פרשה פשוטה