מלחמת מצווה, מלחמת רשות. מלחמת מצווה – אלו כל המלחמות על כיבוש ארץ ישראל. על מלחמות אלו נצטוו בני ישראל מפי ה’, ובמלחמת מצווה כולם חייבים, אפילו “חתן מחדרו וכלה בחופתה”. לעומת זאת מלחמת רשות – אלו מלחמות שלא נצטוו עליהן מפי ה’, אלא נלחמו כדי להרחיב את גבולות את ארץ ישראל. במלחמת רשות משתתפים רק הגברים שיודעים להלחם והם אמיצי לב.

“כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה’ אלוקיך בידך..”

בפרשה זו “כי תצא למלחמה” – מדבר הכתוב במלחמת רשות. במלחמת רשות אם היה איש “ירא ורך לבב”, משמע “פחדן” הוא נצטווה לעזוב את שטח האויב ולשוב לביתו.
ואף כאן אומרת הפרשה “כי תצא למלחמה” מתי? רק שנעשה את רצון ה’ והישר והטוב בעיניו, אז תוכל לצאת למלחמה, שאז במילא לא תהיה ירא ופחדן.
אומר ר’ יוסי הגלילי – פחדן, זה לא אדם שמפחד סתם כי הוא טיפוס מוג לב, אלא פחדן מעבירות שעבר, שמא עבירותיו יגמרו למותו. המתיירא מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה.
רק הצדיקים שעושים תדיר את רצון ה’, יכלו לצאת בלב שלם ורגוע מול חזית המלחמה ולהילחם.
זאת רצה הקב”ה לנטוע בנו אמונה, כי המלחמות לא נעשות בידי האדם, כי ה’ איש מלחמה!
לכן כתוב “כי תצא”, אתה רק יוצא, אבל ה’ הוא הנלחם עבורכם כמו שנאמר בפסוק:

“ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”.

עוד בא הכתוב לומר לנו “כי תצא למלחמה על אויבך” – זו המלחמה היומיומית שכל אדם נדרש לצאת נגדה, נגד אויבנו, הלוא הוא היצר הרע, האורב לנו השכם והערב להפילנו בפח מוקשים, ומנסה להדיחנו מהדרך הטובה. אדם צריך לאזור חייל ולשנס מותניים (בכוחות רוחניים) ולצאת נגדו למלחמה, שהרי כתוב “איזהו הגיבור?” מיהו האדם הגיבור – האם זה שכוחו נמדד בחוסן גופו? שכל היום מתעמל ומחזק את שריריו?, ממשיך הפסוק ואומר “איזהו הגיבור הכובש את יצרו”.
ביהדות אין ערך למידת כוחו הפיזי של האדם, אלא למידת שליטתו ביצריו ודחפיו הפנימיים, ולכל מדוחי היצר שהיום אומר לו “עשה כך” ומחר “עשה כך”. בכדי שהאדם יוכל להינצל מדוחי היצר, אדם נדרש לצאת למלחמה נגדו, כמו שנאמר: “בתחבולות תעשה לך מלחמה”.
כמו במלחמה אמיתית שעל מנת לנצח, יש צורך בתכנון אסטרטגי ככל שיהיה. כך במלחמת היצר, ככל שאדם יהיה מודע ומוכן לניסיון טרם יגיע, כך שיגיעו הניסיונות יהיו לו את כל המשאבים והכוחות לנצח את יצרו.

ניקח לדוגמא את מידת הכעס,

המביאה את האדם למצבים מאוד לא נעימים ואף גוררת אותו לעבירות חמורות נוספות.
אם אדם יאמר – “היום אני לא כועס!”, מובטח לו שלא יעמוד בכך, שכן יצר הרע יניח לו לשעה שעתיים ואח”כ במשך היום ישכח ויבוא לכעס. אך אם אדם יצמצם את הניסיון ויקח על עצמו שעה-שעתיים ביום שבהם ישתדל לא לכעוס, ואף יציין לעצמו “תזכורות” (אפילו בשילוט על המקרר, על המחשב), כך יוכל יותר להתגבר. היות שהיצר יניח לו “רק” לשעה שעתיים – זה יתן לו סיפוק, כח ויכולת להמשיך את היום בשלווה, ועל זה נאמר: “בתחבולות תעשה לך מלחמה”.

ראוי להביא כאן את הסיפור הידוע על מרן “הסטיופלר”, ר’ יעקב ישראל קנייבסקי זציק”ל (אביו של ר’ חיים קנייבסקי שליט”א),

שכאשר היה בצבא הרוסי, נדרש לשמור במשך כל הלילה, ולצורך השמירה היו מקבלים מעיל מיוחד שהיה מגן מפני הקור העז ששרר בלילה. הנה בערב שבת אחת כשהגיע לשמירה, ראה כי השומר שהיה לפניו תלה את המעיל על העץ והלך. הבין מרן שאומנם ע”פ ההלכה, אסור להוריד את המעיל מהעץ בשבת, אך במקרה זה ישנו “פיקוח נפש”, שהקור מסוכן לבריאותו, ומותר לו להוריד. טרם ניגש להוריד את המעיל מהעץ, אמר לעצמו: רגע, ברגע זה אני יכול להתאפק. זה לא ממש דחוף שאני אוריד, אז עוד 5 דק’ ואז אקחנו. לאחר שחלפו 5 דקות, חשב שוב: האם עכשיו זה דחוף לי? אני יכול להתאפק עוד 5 דק’? וכך חיכה 5 דקות, לאחר שעברו גם הדקות הללו, חשב שוב: האם אוכל להמתין עוד 5 דקות?
וכך עבר כל הלילה ללא המעיל, ומבלי מרגיש מותש כלאחר מלחמה עזה, שכן במלחמה נגד היצר יש צורך בתחבולות, שכמה שהאדם ישקיע מאמצים גדולים וקשים לביצוע פעולות הדורשות מאמץ גופני רב, הרפתקאות מסוכנות ועוד, אך כל זה קל מאוד ביחס להתגברות פנימית אחת. התאפקות בשעת כעס, הימנעות מלומר משהו שעמד על השפתיים, שינוי הרגלים וכו’, שהרי דברים מעין אלו דורשים מאמץ פנימי גדול מאוד, ומאידך מזניקים את האדם באישיותו הפנימית שתהיה איכותית וקורנת יותר.

“השב תשיבם לאחיך” – מצוות השבת האבדה

תורתנו הקדושה מצווה עלינו להחזיר בעל חיים שתעה בדרכו או ברח לבעליו, וכן להחזיר חפץ שמצאנו אל בעליו. המקיים זאת זכה במצוות “השבת אבדה” וכך נאמר בפרשה:
“לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים..השב תשיבם לאחיך”.
“ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו (את האבדה) אל תוך ביתך והיה..עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו..”

הגמרא מביא את הסיפור הידוע על התנא ר’ חנינא בן דוסא שמצא תרנגולות ליד ביתו

שהיו קשורות בסרט אדום והכניסן לביתו וגידל אותן עד שיבוא אותו אדם שאיבדן וביקשן בחזרה. כמה טרחות היו לר’ חנינא בגלל האבדה שמצא, התרנגולות התרבו, האפרוחים קיפצו בכל מקום, בבית ובחצר, עד שמכר אותן וקנה במקומן עיזים. גם העיזים גורמות לטרחה רבה, על כן ר’ חנינא מכר גם אותן וקנה שדה שאותו חרש וזרע בו תבואה, עד שהגיע האדם שאיבד ונזכר באבדתו. פנה אל ר’ חנינא ובמקום תרנגולות קיבל שדה שערכו רב. הגמרא מספרת לנו על צדקותו של ר’ חנינא, כדי שנלמד ממנו כיצד יש לשמור על אבידת אחינו. ישנם אנשים שחוששים מפני הטרחה שיש בשמירת אבדה והם עושים את עצמם כ”לא רואים” (או במקרה הגרוע, לוקחים לעצמם כי “מצאתי”…),

לכן מזהירה התורה

“לא תראה..והתעלמת”.
מה עלינו לעשות כאשר מוצאים אבדה?
קודם כל, עלינו לשמור עליה היטב כדי שתחזור לבעליה (אסור להשתמש בה לצורכנו). שנית, אבדה שיש בה “סימנים” (צבע, צורה, גודל וכו’) כמו שעון, ארנק, תפילין שנשכחו, מפתחות, יש להכריז על האבדה ע”י תליית מודעה באותו מקום שנמצאה, ובה מודיעים שנמצא חפץ במקום זה. המאבד יוכל לפנות לטלפון מסוים או כתובת פלונית, אך את האבדה יש להחזיר לבעליה – רק לאחר שבעל האבדה מציין את כל הסימנים המיוחדים לה, כי אחרת עלולים למסור את האבדה לאדם רמאי או נוכל, כשיבוא בעל האבדה האמיתי לא נוכל לקיים את המצווה.
לדוגמא – מצאנו צרור מפתחות שנראה חשוב לבעליו, תלינו מודעה באותו מקום עם מספר טלפון. לאחר מספר דקות מתקשר פלוני וטוען שהאבדה שלו, אותו פלוני יצטרך לתאר כיצד נראו צרור המפתחות הללו, האם היו בתוך מחזיק מיוחד מסוים? אולי נמצאו בו מפתחות בצבע כלשהו? או אמר שיש מפתח של רכב מסוים (שאת זה לא פרסמנו במודעה) ואם אכן כל ה”סימנים” שנתן יהיו נכונים, נוכל למסור את האבדה לבעליה.

סיפור מופלא של השגחה פרטית

בזכות מצוות השבת אבדה התרחש עם אדם מסוים.
אדם זה שנקלע לחובות והיה צריך הלוואה כספית ליומיים-שלושה כדי לייצב את החשבון בבנק, בצר לו הוא פנה למישהו שהכירו אך ורק מבית הכנסת בו התפללו שניהם כל בוקר ותו לא.
תוך כדי שהוא מבטיח לו שתוך יומיים הוא יחזיר את כל הכסף במלואו, והוא מבקש שהלב יגמול עימו חסד אמיתי לבל ישקע בצרתו. האיש המלווה התלבט מאוד, משום היה לו קשה לתת אמון באדם שכל היכרותו נובעת מתפילה עימו בבית הכנסת, אך מאידך יש באפשרותו לעזור ליהודי בשעת צרה.
הוא נשא תפילה לה’, והחליט להסכים להלוות לו את הסכום הנדרש, הם חתמו “שטר ערבות” עם הפרטים והכסף הועבר ללווה.
היה זה ביום חמישי – ביום ראשון בבוקר, האדם מיודענו פונה למלווה ופורע את כל הסכום שלווה עד השקל האחרון, כפי שהובטח.
האיש המלווה קרן מאושר, אך זה היה אושר מוגזם לעומת ההלוואה שהוחזרה. הוא פונה אל הלווה ומספר לו שאתמול, בשבת קודש, הוא שהה מחוץ לעיר, וכשחזר במוצאי שבת קודש הביתה, התברר לו שהארנק שלו נעלם! ואם לא הייתי מלווה לך את הכסף שהחזרת לי כעת – הייתי מאבד גם אותו! והנה עזרני ה’ שגם קיימתי מצוות חסד עצומה וגם ניצלתי מעוגמת נפש אדירה – לו היה נעלם לי סכום הכסף הגדול הזה יחד עם הארנק, ואיך לא אשמח?
אך הסיפור לא תם, ביום ראשון בערב מקבל הלווה טלפון בביתו מיהודי טוב שמספר לו שאמש מצא ארנק באוטובוס ובו מסמכים וכמה מאות שקלים, כרטיס אשראי וכו’. כשחיפש במסמכים כדי לעמוד על זהות המאבד, לא מצא שום פרט מזהה, מלבד שטר שהנה חתום עליו בשמך המלא עם מספר הטלפון שלך. הלווה ששמע זאת, השיב לו בשמחה רבה כי מכיר את בעל האבדה, הוא קישר בין שניהם ועוד באותו ערב חזר הארנק לבעליו, לשמחת כולם.

איסור שעטנז

“לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו”
התורה אוסרת עלינו (בפרשה זו) ללבוש בגד שנעשה מצרוף של שני חוטים מסוג של צמר ושל פשתן שהם טווים יחדיו. כך נאמר: “לא תלבש..צמר ופשתים יחדיו” זהו שעטנז.
האיסור של לבישת שעטנז הוא איסור חמור מאוד, ואפילו חוט אחד של פשתן בבגד שעשוי כולו מצמר, אוסר את הבגד.
לא כל צמר אסור ללבוש עם פשתן – האיסור רק עם צמר כבשים, וכיצד יודעים אם הבגד נעשה משעטנז או לא?
רוב האנשים אינם יודעים להבחין בין צמר לפשתן, לכן יש להביא כל בגד צמר חדש לבדיקה. ישנה מעבדה מיוחדת (בבני ברק ובירושלים) שנקראת “המעבדה לבדיקת שעטנז” ובמעבדה זו בודקים את הבגדים במיקרוסקופ מיוחד ובו בודקים ממה מורכב הבגד.
במעבדה בודקים אם יש פשתן בבטנה של הבגד או בצווארון של חליפות או סביב הכפתורים. לפעמים רק הכפתורים תפורים מחוט צמר בבגד פשתן או בחוט פשתן בבגד העשוי מצמר, ואז מוציאים אותן ותופרים בחוט אחר וככה מצילים את הבגד. אך אם כל הבגד עשוי משעטנז – תערובת של צמר ופשתן – אין תקנה לבגד ואסור ללבוש אותו.
בגד שנמצא נקי משעטנז – תופרים עליו תווית מיוחדת “ללא חשש שעטנז”.
אמרו חכמינו – אין דבר המעכב את התפלה כמו בגד שעטנז, ואפילו אם לבשו אותו לרגע, כי המילה שעטנז מורכת מהמילים “שטן עז”, שכאילו מרקד על הלובש בגד כזה.
אדם שאינו נזהר משעטנז, לא רק עובר על איסור תורה, אלא גורם לכך שתפילתו אינו נשמעת.
הוא יכול כל היום לבקר בקברות צדיקים, להתפלל ולבכות, והוא לא נענה ואינו יודע מדוע. אחת הסיבות היא לבישת שעטנז שהיא חמורה מאוד.
רוב בני האדם אינם מודעים לאיסור זה.
ושוב – איסור שעטנז הוא רק בבגד צמר שיש בו גם פשתן או בגד פשתן שמעורב בו צמר (בד”כ מצוין על הגד מאיזה סוג חוט הוא תפור, אם כי לא תמיד ניתן לסמוך על כך).
בגדים שמיובאים מחו”ל בעיקר, יש בהם בעיות רבות.

יהי רצון שנזכה שיקויים בנו הפסוק: “ברוך המשלם שכר טוב ליראיו”.

בברכת שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל!
לאה טנג’י

פרשת השבוע כי תצא – פרשה פשוטה