“וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לבו וגו'”.

כאשר נתבונן בכל פרשת עשר המכות נראה שבשעה שהמכות באו אל פרעה הוא נכנע, אולם מיד אחר כך כאשר ראה שהיתה הרווחה חזר לסורו. עובדה זו מהווה לדעת הגרי”ל חסמן זצ”ל לימוד גדול לכל בן תמותה.
כל הייסורים הבאים על האדם במשך ימי חייו, אינם שונים מן המכות שניתנו על פרעה.

והנה הכל המאמינים שייסורים הפוקדים את האדם מכוונים משמים להיטיב את דרכיו. לאור זה תמוהה העובדה שלעיתים אף שבשעת הייסורים נכנע האדם ומצדיק עליו את הדין, מ”מ כאשר הוא מרגיש הטבה במצבו הוא שוב מקשה את ליבו וחוזר לעסקיו כתמול שלשום. והרי זה ממש כפרעה בשעתו!

תמיהה נוספת היא, כיצד הידיעה שלא מת ממקנה ישראל עד אחד הכבידה את לב פרעה, בו בזמן שבאופן טבעי צריכה היתה התרחשות על טבעית זו להחזירו בתשובה, או לכל הפחות להשאירו בהשקפתו.
התבוננות קצרה בתכונות תאיר הנפש לנו סוגיה זו.

דרכו של כל איש ישרה בעיניו ומוצדקת. באופן טבעי נוטה האדם שלא להודות באשמה. גם כשחטאיו עומדים לנגד עיניו. מוצא הוא לעצמו לימודי זכות רבים ומצדיק את מעשיו. לעיתים האדם מוכן להודות כלפי חוץ באשמה, כאשר הוא יודע שעל ידי הודאתו יזכה באהדת הציבור ובהוקרתו. דבר זה אינו קשה כל כך לביצוע כל זמן שבלבו הוא מרגיע את עצמו שבאמת הוא צדיק וישר.

שונים הם פני הדברים כאשר מוכיחים את האדם על פניו ומבהירים לו באופן ברור ביותר שהוא חטא. במקרה כזה הוא נעשה חסר אונים הפעם, דעת הקהל מכתיבה את צעדיו בכיוון ההפוך. מכיוון שבושה וכלימה היא לאדם לשנות את דעתו בפני כל, מתעוררות בו מידותיו ואומרות לו שבשום אופן לא יודה באשמתו. ונימוקן עמהן. לא יתכן שהיום יפסול את המעשה שעשה אתמול ויודה שחטא. אין לך ברירה אחרת, כך הן אומרות, אלא לצאת ולהכריז בגאון שאינך משנה את דעתך ואינך מתחרט כלל על מה שעשית.

וכך היה הדבר גם אצל פרעה.
דווקא משום שראה כי לא מת ממקנה ישראל עד אחד, הזדעזע ופחד שמא יאשימו אותו בני עמו שבגלל סירובו לשלח את בני ישראל באו עליהם כל ייסורי עשר המכות; ולבסוף עוד יצטרך לשולחם, וכל מה ש”הרויח ” זה חורבנה של מצרים. לכן קבע בנפשו והחליט שצריך להילחם עד הסוף ויהי מה. לפיכך “ויכבד לבו ולא שלח את העם”.

על זה נאמר “לפתח חטאת רובץ”. כלומר, באותו פתח שבו היה יכול החוטא לצאת בחרטה ובתשובה מכוח ידיעתו הפנימית וייסורי מצפונו הכנים – בפתח זה עצמו רובץ החטא ומונע ממנו את היציאה, ולא זו בלבד אלא נוטלו בזרועו ודוחק אותו עמוק עמוק לתהומות, ובמו ידיו כורה האדם את קברו, ומונע את עצמו מן התשובה.

ואמרו חז”ל “לפתח חטאת רובץ – יצר הרע בתחילה אורח ולבסוף הוא נעשה בעל הבית בעצמו. היצר אורב לאדם מבחוץ. הוא אינו מבקש אלא קצת הסכמה בלב. ומכיוון שאדם פותח לו פתח אפילו כחוט השערה, מיד דוחק ונכנס לביתו ושוב אינו יוצא. וכשהוא בפנים הוא שוכן שם.

ואז נכנס הוא כולו אל תוך לבו ומטמטמו. לכן ייזהר האדם לבל יפתח פתח לחטא. ומה יעשה?
וכבר אמרו חז”ל: ‘אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו’.