“שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד ” (ו, ד) “ה’ אחד” – היא הצווי שצוונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה’ א-להינו ה’ אחד” (ספר המצוות לרמב”ם, מצווה ב’)
ביהדות , ייחוד השם או אמונת היחוד היא מצוות עשה מתוך תרי”ג מצוות התורה, לפיה יש להאמין באל אחד ויחיד, ללא שיתוף כלל.
מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב”ם.
וכן פוסק הרמב”ם בספרו ההלכתי משנה תורה (ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ז) : “אלוה זה אחד הוא ואינו שניים , אלא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה , ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם”.
הרמב”ם מסביר בדרך לוגית מדוע ה’ חייב להיות אחד ויחיד: “… אילו היו אלוהות הרבה – היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות ובגויות. ואילו היה יוצר גוף וגוויה – היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית – יש לכוחו קץ וסוף, ואלוקינו ברוך שמו הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי גלגל סובב תמיד – אין כוחו כח גוף. והואיל ואינו גוף – לא יארעו לו מאורעות הגופות , כדי שיהיה נחלק ונפרד.
מחר לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד”. בספר החינוך (בהקדמה לספר) מצוין שמצווה זו אחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע.
ישנם פוסקים שכתבו שעל פי ההלכה המצווה מוטלת רק על היהודים, בעוד שעל הגויים לא נאסרה אמונה ב”שיתוף” (קיומם של אלים משניים שיש להם כוח בחירה לפעול בתחום מסוים) למרות שנאסרה עליהם עבודה זרה, וכך פסק הרמ”א (שו”ע, או”ח, סימן קנ”ו סעיף א).
אמנם פוסקים אחרים , ובהם הרב יחזקאל לנדא, בעל “הנודע ביהודה” חלקו על קביעה זו והסבירו שכוונת התוספות והרמ”א אמורה רק לעניין שבועה שאין איסור לגוי להישבע בשיתוף עם שם ה’, אך לעניין האמונה עצמה מצווים אף הגויים שלא להאמין באלוה נוסף על ה’, מכוח איסור עבודה זרה הכלול בשבע מצוות בני נח (נודע ביהודה מהדורה תניינא יו”ד סימן קמח).
ישנם פוסקים שונים שהוסיפו משמעויות נוספות למצוות ייחוד ה’.
א . שלילת ההגשמה – האמונה בייחוד השם כוללת את הידיעה שה’ הוא אחד ואין דומה לו באחדותו, אינו גוף גשמי המורכב מחלקים, ואין בו התכונות השייכות לבעלי גוף כמו שינוי ותנועה, וכל הנאמר בתורה ובנביאים בייחוס תכונות גופניות לה’, הוא בדרך משל משום שדברה תורה כלשון בני אדם (רמב”ם, הלכות יסודי התורה , פרק א, הלכות ז-יב).
ב . לדעת הרמב”ם וראשונים רבים , המצווה כוללת גם את שלילת התארים מה’, בהיותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות, וכל תואר ותכונה יש בהם ריבוי על אחדותו הפשוטה (מורה נבוכים, חלק א פרק נ).
שיטה זו נובעת מתפיסתם של ראשונים אלו במציאות ה’, שהוא מחויב המציאות , שעניינו הוא שהוא סיבת מציאות עצמו ואין דבר אחר שהוא סיבה לו, והמורכב מתכונות ותארים זקוק לכח שיהיה סיבה לתיאומם.
ג . לדעת המהר”ל (נצח ישראל פרק שלישי “סוגיית הראשית” עמ’ טו) והמקובלים , כוללת מצווה זו גם את שלילת הגדרתו כשכל המשכיל עצמו, ואף לא בהנחה שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל באחדות פשוטה, כיוון שמכל מקום יש בכך תיאור והגדרה של ה’ כ”שכל”, בעוד שהוא מרומם וקדוש מכל הגדרה, ואחדותו הפשוטה שוללת גם הגדרות ותיאורים כאלו.
מצוות אמונת הייחוד הוא העיקר הגדול התורה שהכול תלוי בו , והעובר על זה ואינו מאמין בייחודו, ביטל עשה זה, וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולן תלויות באמונת אלוהותו וייחודו, ונקרא כופר בעיקר , ואינו בכלל בני ישראל אלא בכלל המינים. וחיוב מצווה זו הוא תמידי, ולא יפסק מן האדם אפילו רגע קטן.
אמונת הייחוד כוללת אף מצוות לא תעשה, שלא יעלה במחשבה שיש אלוה אחר זולתו, שנאמר: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני”. וכל המעלה על דעתו שיש אלוה אחר חוץ ממנו, עובר בלא תעשה וכופר בעיקר. שכן אמרו חז”ל : “כל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה” (ספר החינוך בהקדמה על פי הגמרא בקידושין מ ע”א)
וכן שנינו ש”לא יהיה לך” שבעשרת הדיברות מכוון לעומת “ה’ אחד” שבפסוק “שמע ישראל”.
