ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה , מעט ורעים היו ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם ” (מז , ט) “שלושים ומאת שנה” . תניא, היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן שישים ושלוש שנה ארבע עשרה שנה עד שנולד יוסף – הרי שבעים ושבע שנים, וכתיב “ויוסף בן שלושים שנה בעומדו לפני פרעה” – הרי מאה ושבע שנים, שבע דשבעא ותרתי דכפנא – הרי מאה ושש עשרה שנים, וכתיב “ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה” והא מאה ושיתסר הוויין , אלא מלמד דארבע עשרה שנין דהוי בבית עבר לא חשיב להו (מגילה ט”ז ע”א) .
וכתב בעל “התורה תמימה” שכוונת העניין להוכיח שגדולה מצוות תלמוד תורה ממצוות כבוד אב, דלכן נענש יעקב שלא ראה את יוסף עשרים ושתים שנים מפני שביטל מצוות כיבוד אב במשך השנים האלה מאז יצא מחרן, ואחרי שלפי החשבון נשתהה אז בדרכו שלושים ושש שנים ולא נענש רק עשרים ושתים שנים , היינו טעמא, מפני שאותן הארבע עשרה שנים שלמד תורה בבית מדרשו של שם ועבר לא נענש עליהם.
רב אחאי גאון (שאילתות דרב אחאי, פרשת תולדות, שאילתא יט) מסיק מדברי הגמרא שהבן יכול לעזוב את מקום מגורי הוריו וללכת ללמוד אצל רבו. הוא אף פסק שהבן רשאי לעזוב את הוריו ולגלות למקום שהוא יכול למצוא בו חברים ללימוד התורה. בעל “ערוך השולחן” רבי יחיאל מיכל אפשטיין מדגיש שלא כבמצוות אחרות, במצוות לימוד תורה, אין הבן זקוק לקבל את רשות הוריו לעוזבם וללכת ללמוד תורה.
אבל אין בידי כל מצווה לדחות את מצוות כיבוד אב ואם. ערך תלמוד תורה הוא ייחודי ומשום כך הוא עדיף על ערך כיבוד הורים, והבן אינו צריך לקבל את רשות הוריו לגלות למקום תורה (ערוך השולחן יורה דעה, סי’ רמ, סעיף לו).
הרב יצחק וייס בשו”ת “מנחת יצחק” (חלק ט סימן קג) מדגיש שהבן זכאי לבחור מקום לימוד כראות עיניו והוריו אינם יכולים לכפות עליו את בחירת המקום. וזה לשונו: “וגדולה מזה למדנו… כי מצוות כיבוד אב אינו דוחה אפילו את זכותו של הבן לבחור לעצמו ללמוד במקום שלבו חפץ, ואין ההורים רשאים להתערב בזה ולהפריע .
לעומת אלה , רבי פנחס הלוי הורוביץ בעל “ספר המקנה” (קידושין לא ע”ב) סבור שהבן חייב לשמוע בקול הוריו. הוא מסתמך בעניין זה על הבחנת חז”ל בין מצוות מורא אב ואם לבין מצוות כיבוד אב ואם. לדעתו, אף על פי שנאמר בתלמוד שערך תלמוד תורה עדיף על מצוות כיבוד אב ואם, הוא אינו עדיף על חובת מורא אב ואם. אמנם המדרש אומר שיעקב היה פטור ממצוות כיבוד אב ואם עקב לימודו בבית מדרשו של שם ועבר, אך אין ללמוד מזה שלימוד תורה עדיף על חובת הציות להורים.
נסיעתו של יעקב לארם הייתה בהסכמת אביו ולכן היה בלימוד התורה שם הצדקה לאי כיבודו את יצחק אביו ארבע עשרה שנה.
אך אילו הורה יצחק ליעקב שלא להגר לארם, יעקב היה חייב לציית לו מכוח מצוות מורא אב ואם. אבל אין צריך לומר שאף לדעתו של בעל “ספר המקנה” כאשר האב מורה לבנו שלא ללמוד תורה כלל, אין על הבן לציית לאביו שכן מדובר בהוראות לא חוקית של האב.
האב אינו רשאי להורות לבנו שלא לקיים את מצוות לימוד תורה ובוודאי שלא להפר אותה. בן העוסק בתורה, ואביו או אמו ציווהו לעשות דבר עבורם, אם אפשר שדבר זה יעשה על ידי אחרים, לא יפסיק הבן מלימודו, ואחרים יעשוהו, אך אם אי אפשר שאחרים יעשוהו, וגם אין אפשרות שהבן יעשה זאת בגמר לימודו, יפסיק הבן מלימודו, ויעשה את המצווה, ובסיום המצווה יחזור מיד ללימודו. (עיין סימן רמו סי”ח, יבי”א ח”ד יו”ד סימן יט אות ב, שצא)
אין ספק שעל ההורים להשתדל להימנע ככל היותר מלהפסיק את בניהם מלימודם, שהרי אין לך מעלה טובה מכך שזוכים ההורים שבניהם עוסקים בתורה. וכבר אמרו חז”ל (ירושלמי פאה פ”א ה”א): “כל מצוותיה של תורה, אינן שוות לדבר אחד של תורה”. ובאר הגר”א דהיינו למילה אחת של תורה. אלא שבכל זאת כיון שמטרת הלימוד היא בשביל לקיים, לכך אף על פי שלימוד התורה גדול יותר מהמצוות, יקיים את המצווה ויחזור מיד ללימודו, אם אין מי שיעשה את המצווה.
