“וירא מנוחה כי טוב וגו’ ויט שכמו לסבול”.
כל בר בי רב יודע כי דרך קניינה של התורה היא במנוחת הנפש בלי שום מפריעים. מן הראוי היה, אם כן, שתינתן בארץ ישראל לאחר שיהיו כולם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא במדבר שמם שהתקיים בו “ויענך וירעיבך” ושהיו בו תלאות וטלטולי דרך.
התשובה לכך, אומר רבי ירוחם זצ”ל בספרו “דעת תורה”, נעוצה בגוף השאלה. כשם שהתורה כולה מורה ומלמדת את האדם, כך גם דרך נתינתה הוא לימוד המדריך את האדם כיצד ייעשה מסוגל לקבלת התורה.
אמת, לקבלת התורה בוודאי צריכים למנוחה רבה. השאלה היא מהי מנוחה אמיתית.
מקובל לחשוב כי מנוחת הגוף מקנה את מנוחת האדם, ולא היא. מנוחת הגוף ומילוי צרכיו הגשמיים של האדם גורמים דווקא לבלבול. אדם שמתרגל לחיי מנוחה, לתנאים שבהם לא חסר לו מאומה מהנצרך למנוחת הגוף – גורם לעצמו שכל מצב שיוציא אותו מהשגרה ישבור אותו ויבלבל אותו לגמרי. המשתוקק למצוא מנוחה על ידי מנוחת הגוף דומה לאדם שרוצה לכבות שריפה בשפיכת בנזין על האש, או לאדם ששותה מים מלוחים כדי להרוות את צימאונו. לרגע נדמה לו כי הרווה את צימאונו, או כיבה את האש, אבל מיד אחרי זה ייווכח כי במקום לסלק את המפריע חיזקו עוד יותר. וכך גם ביחס למנוחת הגוף, היא מרחיקה את האדם מחיי תורה האמיתיים, ולא מקרבת אותו אליהם כפי שרבים סבורים.
המנוחה האמיתית הנדרשת לקבלת התורה, תיתכן רק על שבירת הגוף. בהרחקת חיי נוחיות ומותרות ובהמעטת התענוגים. במצב כזה תיבחן מנוחתו האמיתית של האדם. אם גם אז יישאר במנוחת הנפש, הוכחה היא כי הגיע אל המנוחה שהיא התנאי לחיי תורה אמיתיים.
הדרך להגיע למדרגה נעלה זו היא שישים לנגד עיניו תמיד רק תכלית אחת: “שיברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה שצריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו” (מסילת ישרים).חוסר המנוחה והבלבול המצויים אצל בני האדם נובעים מזה שהם מושפעים מכל מיני דעות. כתוצאה מכך חיים הם במצבים רבים ושונים. אולם מי ששואף תמיד לאותה תכלית ומתמיד בשאיפתו – לא יוטרד ויישבר מכל מיני מפריעים. לצורך זה יש לקבל את התורה דווקא במדבר השמם – כנתינתה של התורה, מתוך חוסר מנוחת הגוף וטלטולם. אם גם במצב כזה יתרגל לקיים מצוות התורה מובטח הוא שאותו מצב לא ישלול ממנו את מנוחתו. מה שאין כן בארץ ישראל, כאשר יישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו במנוחת הגוף, לא היו מתרגלים למנוחה אמיתית בכל המצבים. והרי זה דומה לחייל שמלמדים אותו להיות מוכן ליום קרב. על מנת שתהא לו מנוחה וצלילות הדעת בשעת המלחמה, נותנים לו כל מיני תרגילים קשים, ללמדו ולהרגילו איך לנהוג בכל המצבים. ברור שאם ילמד את הדברים מתוך עונג ומנוחת הגוף לא יועילו לו דבר לעת קרב.
רק מתוך שלילת הנוחיות ושינון המטרה של הניצחון בקרב, ילמד איך להיות במנוחה בשעת המלחמה.
במנוחה יתברך גם יששכר כמו שנאמר “וירא מנוחה כי טוב”, ובהיותו נמנה על שבט לומדי תורה כמו שנאמר “ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים” – הכיר במעלת המנוחה וידע שהיא מהווה תנאי לתורה. ומה עשה? -“ויט שכמו לסבול”. בהתרגלו לסבל, מצא את מנוחתו. כי המנוחה המושגת על שבירת הגוף היא המנוחה האמיתית. כמו שאמרו חז”ל: “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה כי אז ובתורה אתה עמל”.
