“ויאמר יעקב אל-נא אם-נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי , כי על כן ראיתי פניך כרות פני אלוקים ותירצני” (לג ,י ) “כראות פני אלוקים” – דרש רבי שמעון בן לקיש , מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים” ( סוטה מ”א:) .
מאמר בהקשר ליחסו של יעקב אבינו לעשיו הרשע, יש מקום לברר את סוגיית החנופה והיחס לרשעים. ונפתח תחילה בכך שאסור להתחנף לרשעים, כפי שלמדו חז”ל מן הפסוק: “ולא תחניפו את הארץ” (במדבר לה,לג) . משמעות המצווה היא שהתורה מדריכה אותנו שלא להסכים עם מציאות הרשע בעולם.
כשאפשר, נצטווינו להוכיח את החוטא, שנאמר: “הוכח תוכיח את עמיתך”. וכשאי אפשר להוכיח, כי רק נזק יצמח מהתוכחה, נצטווינו לכל הפחות שלא לחזק את הרשע בדברי שבח וחנופה. שהרי כל המחניף לרשע מחזק ומעודד אותו להמשיך בדרכיו, ונמצא שנעשה שותף בחיזוק הרע בעולם. וזהו שנאמר (משלי יז, טו) “מצדיק רשע ומרשיע צדיק – תועבת ה’ גם שניהם”. וזהו שאמרו חז”ל (סוטה מא:) שהמחניף לרשע עונשו שנופל בגיהינום, ואפילו עוברים שבמעי אימן מקללין אותו, ולבסוף ייפול הוא או זרעו בידי הרשע שאותו חיזק בחנופתו.
ולמה העוברים שבמעי אמן מקללים את החנפן? מסביר הרב אליעזר מלמד מפני שהעוברים שבמעי אימן מבטאים את העתיד המיוחל.
את כל מה שאנחנו לא הצלחנו לתקן, אבל הם, שיבואו אחרינו, בעזרת ה’ יצליחו לתקן.
אבל כל זה בתנאי שלפחות נשמור על גרעין האמת, שממנו אח”כ יצמח הטוב. שלפחות נעמוד ונתריע מפני הרשע. אבל כאשר איש טוב מתחנף לרשע, גרעין האמת נעלם מן העולם.
בני הדור החדש, שירצו לבנות דבר טוב יותר, יתעו ויחפשו, ולא יידעו מה הטוב ומה הרע, מה אמת ומה שקר. וכל זאת מפני שזה אשר החניף לרשעים גרם שהטוב נחשב לרע והרע נחשב לטוב. ולכן העוברים שבמעי אימן מקללים אותו, על שהרס להם את הסיכוי לתקן את העולם. ואפילו אם אינו משבח את המעשים הרעים שעשה, אלא רק מכבדו ומשבח את כלל אישיותו, עובר על איסור חנופה. שכן, גם אם הוא רוצה לשבח דבר טוב שעשה, חובה עליו להזכיר גם את מעשיו הרעים, כדי שלא ילמד הציבור לילך בדרכיו (שערי תשובה ג, קפט). וכן נאמר (משלי כח, ד): “עוזבי תורה יהללו רשע”. ואפילו במקום שאין בידו למחות, כגון שמדובר במלך או שר שלא ישמע לו, לכל הפחות לא יחניף לו למרות אי הנעימות שבדבר. וכן מסופר בתלמוד (סוטה מא:) על אגריפס המלך שהיה מזרע גויים ומלך שלא כדין, ופעם כשקרא בתורה בהקהל הגיע לפסוק: “לא תוכל לתת עליך איש נוכרי” זלגו עיניו דמעות, שהצטער מפני שעל פי התורה אינו ראוי להיות מלך.
הקהל הרב שעמד שם התרגש מדמעותיו של אגריפס, ובמקום לשתוק הריעו לו, ואמרו: “אחינו אתה אחינו אתה”. “באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל (לשון סגי נהור) כלייה, שהחניפו לו לאגריפס”.
וצריך אדם להיות מוכן להפסיד ממעמדו או ממונו ובלבד שלא יתחנף לאדם שאינו ראוי לכבוד (ע’ שערי תשובה ג, קצב-קצג).
אבל במקום סכנת נפשות מותר להתחנף (תוס’ סוטה שם). וזה מה שעשה יעקב אבינו ע”ה, שאמר לעבדיו: “כה תאמרון לאדוני לעשיו” (בראשית לב, ה). ואח”כ אמר לעשיו: “ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני”. אפשר להסביר, שכאשר אדם מתחנף כדי לשמור על נפשו, אין חשש שיחשבו שהוא תומך במעשיו של הרשע, אלא הכל יודעים שבלית ברירה הוא מתחנף.
יש מחכמי ישראל שביקרו את יעקב אבינו ע”ה, שהשפיל עצמו יותר מדי לפני עשיו. הרי ה’ הבטיח לו לשומרו בכל דרכיו, ומדוע היה צריך לשלוח אל עשיו מלאכים ומתנות, ולדבר עמו כדבר עבד אל אדונו? היה לו לבטוח בה’, ש”לא ייתן לצדיק למוט לפני הרשע”.
אולם יעקב אבינו היה באותו זמן במצב רגיש, מטופל בילדים קטנים ותינוקות. הגדולים שבילדיו היו בקושי נערים. ואיך יוכל לעמוד כנגד עשיו, שמתקדם לכיוונו ועמו ארבע מאות לוחמים? אולי במצב אחר , כשילדיו כבר גדולים, היה מוכן לסכן את חייו כדי שלא להשפיל עצמו בפני אחיו הרשע. אבל עתה אין מדובר רק בו אלא בכל הנשים והילדים. וידע יעקב שאחריות כבדה מוטלת עליו, להצמיח את המשפחה שממנה יתפתח עם ישראל, העם שיקבל את התורה וממנה תצמח גאולה ותיקון לעולם.
וכבר אמרו חז”ל שזכות גדולה הייתה ליעקב, שהוא זה שגידל וחינך את כל ילדיו ובנה את בית ישראל. ויותר מזה אמרו חז”ל שיעקב אבינו פדה את אברהם מצער גידול בנים שבזכות יעקב אבינו שגידל את המשפחה הגדולה שתמשיך את דרך האמונה והתורה, ניצל אברהם אבינו מכבשן האש, ואיך יסכן עכשיו את נשיו וילדיו בהתמודדות עם עשיו בתנאים קשים כל כך?
