“כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ” (ל, יב)
“…ולא יהיה בהם נגף…” – “אם ה’ הסיתך בי ירח מנחה” אמר רבי אלעזר, אמר ליה הקב”ה לדוד, מסית קרית לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב: “כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו…” מיד “ויעמוד שטן על ישראל” וכתיב “ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל” וכיוון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב: “ויתן ה’ דבר בישראל מהבוקר ועד עת מועד” (ברכות סב:).
מאמר: איסור מניין בני ישראל הוא האיסור לספור את בני ישראל באופן ישיר. על אף שהאיסור לא נכלל במוני המצוות, לפי רוב הפוסקים מדובר באיסור דאורייתא. כתוצאה מהאיסור, כאשר רוצים למנות את מספר המתפללים בבית הכנסת, נוהגים לספור את הנוכחים על ידי הפסוק “הושיעה את עמך” הכולל בתוכו עשר מילים.
במסכת יומא (כב:) מובא שכאשר רצו למנות את הכוהנים שרצו לקיים את תרומת הדשן ספרו אצבעות שלהם, משום שיש איסור למנות את ישראל. הגמרא לומדת איסור זה מהפסוק בהושע ( ב, א) “והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד”, ומובאת מחלוקת האם מדובר באיסור אחד או בשני לאווים משום שמצרפים גם את המשך הפסוק “לא ימד ולא יספר”.
המהרש”א הקשה מדוע הגמרא ביומא לא למדה את הדין שאסור למנות את בני ישראל מהנאמר בפרשת כי תשא שמשה מנה את בני ישראל במחצית השקל בשביל למנוע מהם נגף? ותירץ, שייתכן שאי אפשר ללמוד מדברי הפסוק כך, משום שאפשר לפרש שהשימוש במחצית השקל הוא על מנת לכפר על חטאם ביטא העגל ואין בכך קשר למפקד. לפי דבריו, ניתן להבין כי הגמרא בברכות מסבירה את הפסוקים מפרשת כי תשא, בהסתמך על הפסוק מהושע, ובלעדיו היה ניתן לפרש את תרומת מחצית השקל ככפרה על מעשה העגל.
בשו”ת “שרידי אש” ( חלק א, קמה) הסביר כי ישנם שני איסורים שונים בשני המקורות. הגמרא בברכות מדברת על האיסור למנות את בני ישראל שלא לצורך, כדברי המפרשים שהמפקד על ידי מחצית השקל לא היה בציווי הקב”ה. לעומת זאת , הגמרא ביומא רוצה ללמוד את האיסור למנות את ישראל גם לצורך מצווה, כמו במניית הכוהנים, ולכן למדה את האיסור מהושע.
התורה מסבירה את הטעם כי מניית העם על ידי מחצית השקל תמנע נגף שעלול להתרחש בעם. המפרשים נתנו כמה טעמים לחשש זה:
רש”י מפרש כי במניין שולט עין הרע וגורם למחלת הדבר לבוא, ולכן סופרים את מחציות השקל במקום למנות את העם ובכך מונעים את הדבר.
רבינו בחיי ( מובא גם בגמרא תענית ח, ב) מסביר כי הדבר נובע מהכלל ש”אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין” לדבריו, כל עוד לא יודעים את מניין העם, הרי שיכולים להתרחש ניסים נסתרים בנידון, וכאשר כבר יודעים את הדבר לאשורו – לא ניתן מקום לניסים נסתרים אלא רק לניסים גלויים ולזה לא כל אחד זוכה.
המלב”ים מסביר שכל עוד העם מאוחדים ונחשבים כאיש אחד – זכות הרבים גדולה ומסייעת לשמירה, אך כאשר מפרידים כל אדם בפני עצמו – הרי שכל אחד עומד לדין על פי מעשיו ואז עלול לשלוט בו הנגף.
השד”ל מפרש כי כאשר אדם מונה את כספו באופן מדוייק, הדבר עלול להביאו לידי שאננות וגאווה ולבסוף עתיד אף ליפול. לדבריו, דבר זה הוביל במשך הדורות את האמונה בעין הרע, והתורה רצתה לבטל אמונה זו, שמרחיקה את האדם מהאמונה בהשגחת הבורא, וציוותה למנות את העם ולהביא כסף לכפר על נפשותם כך שיידעו שמעתה הם יכולים להימנות ללא חשש.
על אף שמדברי הפוסקים בפרשתנו , ניתן להבין כי יש להשתמש במחצית השקל בכל מפקד עתידי למעשה מפקד באמצעות מחצית השקל מוזכר רק כאן, ואילו במפקדים בשאר התנ”ך(כגון בתחילת פרשת במדבר, וששאול מנה את העם לפני המלחמות ודוד לאחר הרעב) לא מוזכר מחצית השקל.
בתחילת פרשת במדבר רש”י עומד על כך שהמניין נעשה ללא שהוזכר בו נתינת מחצית השקל, ומפרש שאכן נתנו גם במפקד זה מחצית השקל ואין צורך לומר זאת בכל פעם מחדש משום שזה כבר נאמר בפרשתנו. על המפקדים בתנ”ך רש”י מפרש כי אין חיוב למנות דווקא במחצית השקל, אלא האיסור הוא למנות את עם ישראל ללא אמצעי. הוא מסתמך על דברי הגמרא ומפרש שכאשר הפסוק אומר על שאול “ויפקדם בבזק”, אין מדובר בשם מקום אלא שפקדם בשברי חרסים או באבנים. בנוסף מראים כי המניין שעשה דוד היה חטא ונגרם כתוצאה מכך שהשטן הסית את דוד חטא זה אף גרם למגיפה שקרתה לאחר מכן בעם שהפילה שבעים אלף איש מישראל.
לעומת רש”י, הרמב”ן סובר שאין איסור כולל למנות את בני ישראל, אלא האיסור הוא רק כאשר מדובר במפקד ללא צורך. לשיטתו, כאשר ה’ מצווה לערוך מפקד, כמו בתחילת ספר במדבר, אין צורך למנות את העם במחצית השקל. על פי שיטתו, הוא מסביר שטעותו של דוד הייתה שכאשר מנה את העם הוא חשב שיש בדבר צורך ולכן, לא מנה את העם דרך אמצעי, אך למעשה לא היה בכך צורך ולכן הוכה העם בדבר.
