פרשת מטות- דבר הרב
ב”ה
אמת או חובה?
מצווה תורתנו הקדושה בתחילת פרשתנו : “איש כי ידר נדר ליהוה או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה”. והיינו שהתורה מלמדת אותנו ברשת נדרים זו, שאדם חייב לקיים את נדרו.
ומצינו שתי דעות סותרות בחז”ל לגבי ההסתכלות על האדם הנודר : מצד אחד אומרת המשנה בפרקי אבות : “נדרים סייג לפרישות”, – כלומר שאדם רוצה להתקדש ולפרוש מאיזה עניין חשוב ומתירא שמא יעבור על כך, אז מקבל על עצמו הדבר בנדר, והדבר מקל עליו להחזיק באופן רציני יותר בפרישות. ובזה רואים שהנדר הוא דבר נכון וחיובי.
ומאידך מצינו בתלמוד הירושלמי במסכת נדרים את הלשון הבאה : “לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?” – כלומר שהנדר הוא דבר שאינו חיובי, וכדאי לאדם להתרכז ולעמוד היטב בשמירת איסורי התורה. ואין ראוי לו לשית על עצמו איסורים חדשים!
אם כן כיצד מיישבים את הסתירה הזו?
הדבר יובן בהקדם להתבוננות הפשוטה על ההבדל בין בוגר אחראי, לילד נמהר. שהילד הנמהר ממהר להצהיר הצהרות גדולות, ש”אין להן כיסוי”, בעוד המבוגר האחראי שוקל את מילותיו ואת צעדיו, ונזהר מלקחת על עצמו דברים מאחר ומבין שלא פשוט כל כך לקיים את הדברים שמגיעים לשלבי המעשה עצמו.
אמנם ניתן להסתכל על הדבר בדיוק מהזווית ההפוכה בהבדל שבין אדם נמרץ וחרוץ לבין אדם הססן ועצור. שהחרוץ והנמרץ מוכן לקחת על עצמו בשמחה מטלות ופעולות שמשנות אותו ואת סביבתו, בעוד ההססן והעצור חושש מלקחת על עצמו מטלות חדשות כיוון שאלו יוציאו אותו מאיזור הנוחות שלו. מה עדיף?
למעשה דרך המיצוע היא כידוע הדרך הנכונה בדרך כלל, וגם כאן כמובן שיש להשתדל להיות חרוץ ונמרץ ועדיין מבוגר אחראי. וכיצד? על ידי כך שהאדם יודע מתי הזמן להיות מאופק ומרוחק, ומתי להיות זריז וחרוץ. כי הזריז והחרוץ ידע לקום ולהשתדל היטב בדברים שהוא אמור להשתדל בהם, ועדיין יכול להיות (אפילו) אותו אדם, גם מאופק ומבוגר ואחראי בזמן שדרך זו מתבקשת. והיינו שדעתו של אדם כזה היא מיושבת, ויודע להחזיק את שני הנושאים הלכאורה הופכיים הללו, מאחר ויודע לשים את הדבר במקומו.
כך בנדרים : כאשר מגיע הזמן לפעול ולהזדרז והדבר נמצא בכוחותיו של האדם, האדם צריך להשתדל לצאת מגדרו ולקחת על עצמו משימות שייתכן ואין איש שיקחם, ועל כל פנים – שודאי כדאי לקחתם ואף כדאי לומר את הדבר בפה (ועדיין מומלץ לומר “בלי נדר” אם לא שזה יעצור את ההעשייה הזו), ואין לו להשתמט מהדבר – שדווקא הוא זה שיכול להיות ולהשפיע בו, כי על זה נאמר “במקום שאין איש השתדל להיות איש”:. ועל זה ושכמותו נאמר “נדרים סייג לפרישות”. כי דווקא פרישות זו, או פעולה זו שלקח על עצמו, (עם או בלי נדר, אך וודאי כדוגמת נדר), היא המביאתו להתחזק ולהתעלות. ולכן במקרה שכזה אכן יש מקום לפעילות ולהתחזקות הנדר וכדוגמתו.
ומאידך בדברים שאין בכוחו של האדם לעשות או שאינו בטוח בכך, אל לו לקבל על עצמו נדרים, והחלטות שספק אם יוכל לעמוד בהם כלל. וכמאמר חז”ל “דייך מה שאסרה עליך תורה”.
כי הסיבה שמקשה על אדם לעשות דבר או שניים בחייו, במקום מושבו ובזמנים השונים – היא במקרים רבים בשל כך שלוקח על עצמו דברים גדולים (וגם רבים) – עד כי אינו יכול לעמוד בהם.
כי צריך האדם לחזק היטב את הדברים הבסיסיים שהוא מצווה או נדרש אליהם לפני שלוקח על עצמו משימות שהם מעבר לחובתו הפשוטה. ולכן וודאי שבמקרה שכזה עיקר העבודה היא דווקא להתרחק מהנדר ולהתרכז בלקיים את דרך המלך, שהיא כמובן דרך התורה והמצוות כפי שחייבה אותנו התורה הקדושה. והיא כוללת גם את העניינים הבסיסיים לקיום האדם.
ונמצא שיש זמנים שבהם לא כדאי לנדור, והם מרומזים בפסוק “דייך מה שאסרה לך תורה” והיצר הרע דווקא דוחף את האדם לקחת על עצמו “נדרים” ומטלות שכאלו, ומאידך ישנם זמנים ומצבים שהנדר סייג לפרישות. שהרי האדם צריך ליישב ולתקן את העולם. וכפירוש על הפסוק “אשר ברא אלו-ה-ים לעשות – לתקן.
וכשהאדם יודע לאזן ביניהם ולפעול כפי רצון השם בכל אחד מהמקרים השונים, אזי גורם הוא לתקן את העולם (מלשון העלם) במלכות שדי, והייתה להשם המלוכה והיה השם למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה אחד ושמו אחד, בקרוב ממש.
