לאחר שקראנו בשבוע שעבר בפרשת יתרו על מעמד מתן-התורה בקולות וברקים ועל עשרת הדברות החקוקים על הלוחות באצבע אלוקים, אנו מתחילים השבוע בפרשת משפטים ללמוד את המצוות הכתובות בתורה האלוקית שניתנה בסיני.

הפרשה מעוררת תמיהה ופליאה גדולה. לכאורה, היינו מצפים לראות איזה חידושים רוחניים ונעלים למין האנושי או דברים שמימיים ברומו של עולם ומה אנו רואים? מצוות פשוטות, בעניינים גשמיים שבין אדם לחברו, דברים שגם ההיגיון האנושי מבין שכך צריך להתנהג וכן צריכים לעשות.

אולם, לאמיתו של דבר, זוהי התכלית האמיתית של מעמד הר-סיני – לבטל את תחושת הניתוק בין העולם הרוחני לבין המציאות הגשמית, ולהביא את התורה והקדוּשה לתוך החיים הארציים. בורא העולם רוצה שהקדוּשה לא תהיה מנותקת מהחיים השגרתיים, אלא תחדור לכל פרט בחיינו. וזה שה”סולם מוצב ארצה” לא סותר את זה ש”ראשו מגיע השמימה”.
פרשת משפטים, הדנה בדיני ממונות ונזיקין, מלמדת כיצד לחיות כיהודי בתוך החיים הגשמיים ועולם החומריות. דווקא המצוות ה’פשוטות’ הן שמבטאות את הדרך שבה הקדוּשה מתלבשת בתוך העולם, משתלבת בו, ונעשית חלק בלתי נפרד ממנו.
קדוּשה על פי התורה אין פירושה התנזרות והתנתקות מחיי העולם. להפך, הקדוּשה באה לידי ביטוי בדברים קטנים ויום-יומיים הנעשים על-פי התורה, כמו זכויות עבד ושפחה, פיצוי לנפגע, התייחסות נכונה לפיקדון, תשלום שכר במועד, כבוד לגר אלמנה ויתום וכדומה. כך, ורק כך,נוצר חיבור אמיתי בין הקדוּשה האלוקית לבין החיים המעשיים והגשמיים.
הקב”ה הביא אותנו לעולם כדי שנעשה מהעולם החשוך והמבולגן ארמון מפואר שיהיה ראוי להשראת שכינה ואלוקות, את הארמון הזה אנחנו בונים דווקא באמצעות מצוות ומעשים טובים בפועל. היהדות מלמדת אותנו שהרוחניות והקדושה אינם זרים לעולם החומרי הזה כי אם מחוברים אליו, וחיבור זה נעשה באמצעות המצווה הגשמית והיום-יומית.
שבת שלום ומבורך!