” על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”(יז, יא) “לא תסור” – גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ובאיזה לא תעשה אמרו, תרגמא רב בר שבא קמיה דרב כהנא, בלאו דלא תסור ( ברכות יט:) .
כבוד הבריות הוא מושג הלכתי המתייחס לכבודו של אדם כערך, שעבורו נדחים ערכים אחרים.
הכלל שמובא בתלמוד אומר “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה”. לפי כלל זה איסורים אחרים נדחים כאשר קיומם כרוך בביזיון לאדם.
למסקנת הגמרא כלל זה תקף רק באיסורי דרבנן, אולם באיסורי דאורייתא לדעת הרמב”ם (זרעים, הלכות כלאיים פרק י הלכה כט) לא נאמר ההיתר זולת במקרים בודדים (מת מצווה והשבת אבדה) .
אולם לדעת ראשונים אחרים כאשר מדובר על איסור שעוברים עליו בשב ואל תעשה מותר גם לעבור על איסורי תורה מפני כבוד הבריות.
כך כתב רש”י במסכת ברכות (דף כ ע”א ד”ה: “שב”) “דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני הסייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידיים, אלא יושב במקומו , ודבר תורה נעקר מאליו”.
לכאורה הדברים תמוהים מאוד, הרי בשביל עצם הצורך של האדם והתועלת הפרטית שלו לא הותר לו לעבור על שום איסור, מלבד במקום סכנה וחולי.
ומדוע בדברים התלויים בכבוד הבריות מותר לעבור על איסורים שונים כדי לא לפגוע בכבודו של אותו אדם. האם כבוד הוא צורך כל כך חשוב שיהיה מותר לעבור על איסורים כדי לדאוג שלא ייפגם?
דבר נוסף מצאנו, שהזהירה התורה מאוד אף על כבודם של רשעים גמורים שהתחייבו מיתה על ידי בית דין. ואף לגבי מי שהתחייב סקילה , ודינו הוא שאחרי סקילתו הוא נתלה, נאמר בתורה שאסור להלין את נבלתו על העץ, אלא חובה להורידו באותו היום מחבל התליה ולקוברו בכבוד.
גם דין זה אומר דרשני, מדוע יש חובה גדולה כל כך להיזהר בכבודו של מי שחטא במזיד והתחייב מיתה, וזה עתה הוציאוהו בית דין להורג מחמת חטאו החמור, ואף תלו אותו ברחוב להראות את גנותו.
מדוע זה יהיה נורא כל כך אם תישאר גופתו על העץ יותר מהזמן שחייבים להשאיר אותה שם על פי הדין. הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל , משגיח ישיבת פונוביז’ מבאר את הדברים בספרו “אור יחזקאל (חלק ב’ עמ’ לד) בטעם החובה הגדולה של כבוד הבריות.
האדם נברא בצלם אלוקים, כפי שנאמר בפרשת בראשית, ומשום כך, כל אדם שהוא, אף הפחות ביותר, הוא סמל ודמות לצורתו של הקב”ה, ומטעם זה יש חובה לכבד כל אדם, כי בכך נותנים כבוד לדמותו וצלמו של הקב”ה .
וכבוד זה אינו לצורכו של אותו אדם פרטי, אלא לכבודו של הקב”ה שהאדם נברא בצורתו ודומה לו. לכן חובה להיזהר מאוד בכבודו, ולשמור שלא יגיע אדם זה לידי זלזול במה שלא מגיע לו על פי דין.
ולכן, באותו מקום שציוותה התורה והזהירה לתלותו, ציוותה התורה לא להשאיר את נבלתו על העץ יותר מהמן הנדרש. והרב יחזקאל לוינשטיין מוסיף, לא רק מי שעושה פעולה של זלזול בחברו נחשב כמבזה את הבורא, אלא אף מי שנמנע מלכבד את חברו כראוי, אף הוא נחשב כמזלזל בה’.
והדבר נלמד מהדוגמא שהבאנו בדבר חובת הורדת התלוי מחבל התליה באותו יום, ששם אין מורידים אותו מהחבל אין כאן מעשה של זלזול, אלא רק שב ואל תעשה, ואף על זה נתבעים כמו על זלזול בה’ שהצורה רומזת אליו.
מכאן לומד הרב יחזקאל זצ”ל , גם מי שנמנע מלכבד אדם אחר בזמן שיש חובה לכבדו, נתבע על כך כמו מי שמזלזל בכבוד השם יתברך חס ושלום. בזה, מובנים היטב דברי הגמרא שהבאנו על מעלת כבוד הבריות, שלשם כך הותר לעבור על איסורים אחרים.
וההסבר הוא , מה שעוברים על איסור מסוים משום כבוד הבריות הוא לא לטובת השני, לטבת מי שיתכבד או לא יתבזה, אלא לכבודו של הקב”ה שהאדם נברא בצורתו.
משום כך , הדבר גם יכול להתיר איסורים מסוימים במקרים שעליהם דיברו חז”ל, כי ההיתר הוא לא לצורך האדם הפרטי, אלא לצורך כבוד ה’ שצורת האדם רומזת לו.
וייתכן שצורך חשוב זה יכול לדחות איסורים אחרים, כפי כללי הדינים שחובה חמורה דוחה חובה קלה יותר.
