“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ” (א , א) השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, המתחיל במילים: “ואלה שמות בני ישראל”. ידוע ומפורסם מה שכתבו הראשונים כי בפסוק זה נרמזה מצוות “שנים מקרא ואחד תרגום” בראשי תיבות “ואלה שמות”: “וחייב אדם לומר הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום”, או נוטריקון של המילים “ואלה שמות בני ישראל”: ואדם אשר לומד הסדר, שנים מקרא ואחד תרגום, בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכות לעולם”. וזאת על פי דברי חז”ל במסכת ברכות (דף ח 🙂 “אמר רב יהודה בר אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום , שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו”.
החיד”א בספרו “חומת אנך”, מסביר שמצווה זו נרמזה דווקא כאן, בתחילת הסיפור של שיעבוד מצרים , משום שעל פי הקבלה , הזיכוך שנעשה על ידי קריאת התורה שווה לזיכוך שנעשה בשעבוד מצרים. מדברי הרמב”ם ( הלכות תפילה י”ג, כ”ה) משמע שגדר חיוב קריאת שמו”ת הוא כחובה קריאת התורה בציבור בכל שבת שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום”.
מרן שו”ע ( או”ח רפה, א ) העתיק להלכה את דברי הרמב”ם וביאר את דבריו , שמכיוון שיש מקום לומר שנפטר מחיוב שמו”ת על ידי הקריאה בציבור, וכפי שיטת הראב”ן המובא בהגהות מיימוניות על הרמב”ם ובבית יוסף ( טור או”ח רפה ) שתקנת חז”ל להשלים פרשיותיו עם הציבור נאמרה ליחיד הדר במקום שאין בו קריאת התורה בציבור, אבל אם שומע את קריאת התורה בציבור אינו צריך לקרות בעצמו.
ועל כן נתחדש בדברי הרמב”ם ועוד פוסקים שחיוב קריאת שמו”ת הוא כחובת קריאת התורה בציבור בכל שבת ושבת, כפי שנקט לדינא מרן השו”ע. וכן כתב ספר “החינוך” בהקדמה לספרו, והוסיף בדבריו: ” ואחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו , היא מצוות לימוד תורה … ו
על כן קבעו לנו חז”ל לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם, שהוא בית הכנסת, ועוד חייבונו חז”ל לקרותו כל אחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ ומפורש בדבריו “כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו, כי מעלה יתירה בקריאת שמו”ת בביתו דהיינו ביחיד, כי באופן זה יכול להשכיל יותר בהבנת הדברים.
בגמרא לא נומקה תקנה זו , אך במפרשים הביאו טעמים שונים לתקנה זו.
א . רבינו חננאל אומר כדי שיתכונן האדם לקריאת התורה בתפילת שחרית של שבת (דבריו מובאים בשו”ת תרומת הדשן שאלה כ”ג).
ב . רבינו שמחה והלבוש אומרים כדי שכל אחד מישראל ילמד חמישה חומשי תורה ויהיה בקי בהם, ויסיים פעם בשנה את התורה (דבריהם מובאים בשו”ת תרומת הדשן שאלה כ”ג) .
ג . הראב”ן (סימן פ”ח) אומר כנגד הקריאות שעתידים לקרוא בבית הכנסת: קריאת בעל הקורא, קריאת העולה לתורה והתרגום (שנקרא כיום רק בקהילות מסוימות אך בעבר נקרא בכל קהילות ישראל). לפי דבריו, מדובר דווקא בתקנה עבור מי שלא שמע את הקריאה בתורה בציבור.
ד . מטה משה (סימן תס”ד) אומר שזה זכר לנתינות התורה השונות בסיני ובאוהל מועד בלשון הקודש ובערבות מואב בתרגום.
ה . המהר”ל מפראג (תפארת ישראל פרק י”ג) אומר כנגד שלושת הרבדים בתורה – נגלה , נסתר והרובד הנעלם מעיני כל אדם.
ו . על פי הקבלה הסביר הרמ”ק: “וצריך להשלים המלכות פרשה עם הציבור שתהיה נקשרת עם התפארת, והרי זה סוד הייחוד הנעשה והתיקון המתתקן ע”י הקריאה שאדם קורא כשהציבור קוראים , נמצא מייחד הפרשה אשר לו המלכות עם הספירות כולם שהם ציבור” ( דבריו הובאו בשל”ה , תורה אור, עשרת הדיברות, שבת) .
במקור הדין בגמרא, נאמר “כי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור”. על כן, ההבנה המקובלת היא כי יש להסמיך תקנה זו לפרשת השבוע. וכתבו הפוסקים, שהזמן הוא החל מיום ראשון בשבוע ועד לסעודת בוקר שבת הבאה ולכל היותר עד תפילת מנחה שלה, בה כבר קוראים את תחילת הפרשה הבאה בסדר הפרשיות. גם לאחר השבת ישנה אפשרות להשלים את הסדרה הקודמת עד יום רביעי בשבוע שלאחר מכן, או עד שמחת תורה בה מסיימים את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.
אמנם בסדור רב עמרם גאון (סדר שחרית של שבת) נראה שהיה המנהג בזמן הגאונים שהיו מסדרים הפרשה מיד אחרי שחרית של שבת קודם קריאת התורה, ולפי מנהג זה דברי התלמוד לעולם ישלים פרשיותיו עם הציבור הם כפשוטם קודם שקורין הציבור בתורה.
