במזמור ע”ח בתהילים, הנאמר בשיר של יום בא’ דחול המועד פסח, מוצאים אנו במפורש שתכלית סיפור ניסי מצרים היא חיזוק הביטחון בה’ יתברך ובשמירת מצוותיו. בתחילת המזמור אנו נקראים להטות אוזנינו ולשמוע מה שסיפרו לנו אבותינו על הנפלאות שעשה ה’ לעמו. מטרת הסיפור: “למען ידעו דור אחרון, בנים יוולדו, יקומו ויספרו לבניהם. ומהי הידיעה הנכספת אשר המזמור חוזר ומזהיר שצריכים להודיע לדור אחרון? לספר את כל מעשה ה’ במצרים וביציאה משם, כאשר המטרה היא שבני כל הדורות יגיעו למצב שכל תקוותם וביטחונם יהיו אך ורק בה’, ובעקבות זאת ינצרו מצוותיו כראוי.
הלימוד הגדול מיציאת מצרים הוא שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. רק הוא יתברך עשה, עושה ויעשה, לכל המעשים, ואין עוד מלבדו.
הלימוד מיציאת מצרים לכל יחיד ויחיד בחיי היום יום.
בפסוקי דזימרה אנו אומרים: “אנוכי ה’ אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו”
מה משמעות “הרחב פיך “? התשובה בפסוקי דזימרה:” רוצה ה’ את יראיו, המייחלים לחסדו”. כאן גילה לנו ה’ יתברך.
כשנעמיק בדבר, נראה ש”המייחלים לחסדו”, הוא ביטוי לשני עניינים יסודיים:
א) המייחל מכיר שהוא עצמו אין לו כוח לפעול.
ב) מה שה’ עוזר הוא חסד מתנת חינם, ולא מפני שמגיע לאדם מכוח מעשיו הטובים. נמצא שהמייחל לחסד ה’ מאמין שאין ההצלחה תלויה כלל באדם, לא מבחינת הכוחות הטבעיים ולא מבחינת הזכויות. כוחות טבע אין כלל, כי הכל מסובב מאת ה’, וזכויות אין, כי לא מגיע לאדם מכוח הזכות. עתה מובא שראינו שה’ הוא המעלה אותנו מארץ מצרים, והוא המושיע, אנו יכולים להבין שהכל תלוי ב”הרחב פיך” – בפנייה אל ה’ בייחול לחסדו. כדי להגיע למדרגת “מייחלים לחסדו” דרושה יראת שמים. ויראה היא תוצאה של ענוה שנאמר: “עקב ענוה יראת ה'”.
ההכרה בהיותנו תלויים בה’ ובחסדיו, היא גם יסוד התפילה.
אחת ממטרות פנייתנו אליו יתברך בתפילה, היא להשיב ליבנו עד כמה אנו תלויים בו.
עיקר חובת התפילה ועבודת הלב שבה, היא הידיעה כי אנו נזקקים ונצרכים לחסדי ה’.
זוהי, כאמור תכלית ליל הסדר וחג הפסח – לחזק את האמונה ואת הביטחון ולדעת כי הכל מאת ה’. אנו מייחסים את כל ישועותינו בכל עת ובכל שעה אך ורק לה’ יתברך שמו. זוהי אחת הנקודות המרכזיות של חג בכלל וליל הסדר בפרט.
