“ריח ניחוח אשה לה’ הוא”. ריח ניחוח – נחת רוח לפני שמאמרתי ונעשה רצוני” (רש”י).
בספרו “זכרון מאיר” כתב הגר”מ רובמן זצ”ל שעל פי דברי רש”י, שעכשיו שבעוונותינו הרבים אין לנו בית מקדש, אפשר לעשות נחת רוח לפני ה’ בקיום מצווה בשלימות. האופן שרבים מקיימים מצווות, בלי דקדוק בעשיית כל פרטיה ודקדוקיה של המצווה.
על זה אמר שלמה (משלי): “אם תבקשנה ככסף וגו'”. כאשר רוצים לפרוע חוב כספי אין בעל החוב מסתפק בפירעון סכום שהוא רק “בערך” סכום ההלוואה. בעניין זה יודע כל אחד שאפילו חסרה מטבע אחת בלבד, עדיין לא פרע את חובו. כך זה בענייני הנפש, כי התורה והמצווות צריכות להיות בשלמות ממש ורק אז יהיה ריח ניחוח. אומנם אין זה קל לכוון לרצון ה’ בשלמות. על כן אמרו חז”ל: “יהודה בין תימא אומר: הוי קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים”. נמצא לפי דברי המשנה, שכדי לכוון לרצונו יתברך, דרושות כל המעלות שמונה יהודה בן תימא.
וזהו העניין מה שבפרשת פקודי כתיב בתורה על כל דבר “ויעשו כאשר ציוה ה'” ארבע עשרה פעמים. כי אכן דבר נפלא שעשו לפי ציווי ה’, לא פחות ולא יותר. בדבר זה נכשלו רבים וטובים.
הנה שאול המלך אדם גדול וצדיק שחז”ל מעידים עליו שהיה כבן שנה לחטא בכל זאת במלחמת עמלק נכשל בקיום המלא של הציווי:” לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו לא תחמול עליו וגו'”. אמנם שאול חשב שקיים את דבר ה’ “ויבא שמואל אל שאול ויאמר לו שאול, ברוך אתה לה’, הקימות את דבר ה'”. סבר שאול לעצמו הואיל ואגג תפוס בידו ואת שאר העמלקים הרג הרי שקיים את רצון ה’.
וכך משמע בפסוקים שם: “ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ה’ ואלך בדרך אשר שלחני ה’ ואביא את אגג מלך עמלק”, ועניין הצאן והבקר שלא החרים גם כן היה לשם שמים כמו שמוכח מהמשך הפסוקים “ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם למען זבוח לה ‘אלוקיך בגלגל”. אך כל זה לא הועיל לו. תשובתו של שמואל היתה ברורה ותקיפה: “ולמה לא שמעת בקול ה’ ותעט על השלל ותעש הרע בעיני ה’. החפץ לה’ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה’. הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים וגו’. יען מאסת את דבר ה’ וימאסך ממלך”
בשפת התורה קרא זאת שמואל “לא שמעת”, מאסת את דבר ה’. והדבר נורא!
הרי שאול עשה הכל לשם שמים. לפי הבנתו היה עדיף להקריב קורבנות במקום סתם להחרים, והבאת אגג חי היתה לפי דעתו ביטוי נשגב לניצחון על עמלק. בכל זאת אין זה רצון ה’, כיון שלעולם אין להוסיף על דבר ה’ סברות וחשבונות שונים. בבחינת “אורח חיים פן תפלס. נעו מעגלותיה לא תדע”. ציווי ה’ יש לקיים בדייקנות. שאול עצמו הבין לבסוף ששגה ואמר: “חטאתי”.
זהו ככל הנראה הפירוש גם למה שאמרה התורה “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”. וכן משמע בספרי חז”ל: “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”, כן דוד אומר “ואני בתומי אלך”. ועל דרך זו מצא בעל הטורים רמז בדברי הפסוק: “תמים, ת’ גדולה. שאם תלך בתמימות, כאילו קיימת מאלף עד תיו”. פירוש, בלי התחכמות יתירה אלא לעשות עפ”י אמונת חכמים אפילו דבר שאינו מובן כ”כ.
הנה אסתר שהיתה ממשפחת שאול תקנה את חטאו. “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה”. מעשה שהיה מנוגד לשכל. הייתכן להיות אשת המלך אחשוורוש ולא לדבר אתה רק על ידי שליח? שהרי כל זמן שלא ידע עמה ומולדתה אסור היה לו על פי החוק לדבר איתה. וזה כמובן לא נעם לה. ואף על פי כן “אין אסתר מגדת וגו’ כאשר ציווה עליה מרדכי”. כיון שיצא הדבר מפי חכם, לא חיפשה סברות וצדדים כדי לבקש היתר, אלא קיימה את הדברים. ואכן זכתה שעל ידה באה הצלה ליהודים.
“וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר”.
