“דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”
“מי שנאמר בו ‘לה’ הארץ ומלואה’, ‘אשר לו הים והוא עשהו’ ואמר ‘הן לה’ אלוקיך השמים וגו’, הוא צריך לבשר ודם? אלא שחומד לישראל שכינתי בהם – שמחמד לבניו, לכן נאמר ‘ויקחו לי'”.
והרי דברים ק”ו, ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר הקדוש ברוך הוא “דבר אל בני ישראל” – בלשון פיוס, אמר “דברו על לב ירושלים”, האומות שהן דוחקין את ישראל וכו’ מה תהא עליהם וכו”.
לדעת הגרי”ל חסמן זצ”ל מדובר כאן בבני ישראל שהיו שם עד לפני זמן קצר במשך שנים ארוכות כעבדים שאין להם משלהם כלום. אחר כך הוציא אותם השם יתברך ברכוש גדול, כמו שאמרו חז”ל שכל ואחד מישראל הוליך עמו שמונים חמורים טעונים כסף וזהב ואבנים ומרגליות.
כעת בא מי שהעניק להם בטובו את כל העשירות הזו ומבקש מהם שיפרישו מעט מרכושם הרב לבנית משכן שהוא בעצמו כבוד עבורם ומקום שבו יכופרו להם עוונותיהם. ומדובר כאן בבני דור דעה מקבלי התורה.
הייתכן להבין לאור הדברים האלה את פשר הפיוס שהקדוש ברוך נזקק להם?
הניתן להשוות בין “דברו על לב ירושלים” – המדבר על לבבות שבורים ורצוצים הנאנחים על הר ציון ששמם, על שנשארו ללא מקדש, כהן וירושלים – לבין דברו אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”? הרי אילו היינו גבאי תרומה זאת, היינו מתמלאים כעס רב, אילו הוצרכנו להוציא מפינו רק פעם נוספת את המילים “תנו תרומה למשכן”.
וכנגד זה בא הקדוש ברוך הוא ומעתיר דברי פיוס וניחומים כדי שיסכימו לחסר מכיסם תרומה זו. המסקנה המתבקשת לאור תמיהה זו היא שגדולה היא המחיצה המבדילה בין בינתו של האדם החומרי לבין רעבון נשמתו לטיפה של רוחניות. כה גדול אוטם הלב עד שהדעה מתמעטת ורוח האדם קצרה מלהבין את רגשי הנפש. דומה האדם לתינוק המתפתל על אימו אשר “מייגעת” אותו לאכול. והאם מצידה מפצירה בו ומדברת על ליבו כדי שיואיל בטובו להסכים לטעום מהמטעמים שהכינה עבורו- לטובתו. כאשר בסופו של דבר מתרצה התינוק לאכול נדמה לו שטובה גדולה הוא עושה לאימו. ואמנם יש מקום לפתי לחשוב כך, שכן מהרגע שפתח פיו והחל לאכול, אימו מנשקת ומחבקת אותו. מובן אם כן שכדי לשבור את המחיצה האוטמת את לב האדם, מפציר בנו אבינו האב הרחמן לטוב לנו כל הימים. וזאת הסיבה לדברי הפיוס שבצווי על תרומת המשכן. שבירת הרצון לקיום הציווי של “ועשו לי מקדש” נהפך ליבם למקום קדוש הראוי להשראת השכינה.
למדנו כאן מהו עוצם כוחה של שבירת רצון אחד. אף על פי שמצד ההיגיון היתה כאן חובה פשוטה ומובנת מאליה, מ”מ מכיוון שסוף סוף היה צורך בהתגברות, גם היא ראויה להיקרא שבירת רצון, ובכוחה לבנות מקדש בתוכו של כל אחד.
רצונות רבים מפעמים בליבו של אדם – רצון של קנאה, של תאווה, של כבוד ועוד, וכולם צריכים פיוס. במה יתפייסו? שואל הגרי”ל חסמן ומשיב: ואם על ידי חסרון כיס מועט וכפיית רצון קל יחסית, זוכים ל” ושכנתי בתוכם”, מי ששובר ומכניע כל רצונו לכבוד השם יתברך על אחת כמה וכמה. ואלה הם החיים האמיתיים ובכך נעשית עיקר עבודת השם יתברך, כמו שכתב הגר”א.
עיקר חיות האדם היא ההתחזקות התמידית בשבירת המידות .אכן כפיית הרצון הוא המקדש, ורוח נשברה היא הקורבן כמ”ש “זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה”. (תהילים נא,יט).