“וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָ-ה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר…” “וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם.”
חבלי יציאת עם ישראל ממצרים. בתחילת הפרשה נזכרת הבטחת האלוהים לגאול את בני ישראל ממצרים , ובהמשכה מופיעים משה ואהרן כבאי כוח העם וכשלוחי האלוהים לפני פרעה מלך מצרים ובאמתחתם בקשה אחת ויחידה: “כה אמר ה’ אלהי ישראל שלח את עמי”(שמות ה, א) התנגדותו של פרעה מלך מצרים לציוויו של האלוהים הביאה על בית פרעה ועל האימפריה המצרית את עשרת המכות.
אחד המאפיינים הבולטים בהתנהגותו של פרעה במהלך המכות הוא הדואליות שאימץ כשיטה: בתחילה, פיזר הבטחות לשחרר את בני ישראל ממצרים בתמורה להסרת המכה, לאחר שהוסרה הקשיח את עמדתו כבראשונה וסירב לקיים את הבטחתו לשחרר את בני ישראל.
המפגש בין האזרח לרשות ציבורית מלווה לא פעם בהבטחה שנותנת הרשות לאזרח לעשות או להימנע מלעשות דבר מה. לעתים אף מייעצת הרשות לאזרח לנקוט בהליך מסוים. לעיתים הרשות חוזרת בה מהבטחתה ומסרבת לקיים את התחייבויותיה. וראוי לברר, האם מותר לה לרשות המנהלית לעשות כן? ומהי נקודת האיזון במפגש בין טובת הכלל לטובת הפרט.
עסקאות שהציבור, פועל מתוקף תפקידו כרשות, אינו נזקק למעשה קניין כדי לשכלל את העסקה ולהעניק לה תוקף משפטי מחייב.
עיקרון חשוב זה בא בתשובתו של מהר”ם ברוך מרוטנברג , העוסקת בציבור ששכר מלמד תינוקות והוא מבקש לחזור בו. ואלה דבריו:
“וששאלת, רבים שהשכירו מלמד, אם יכולין לחזור קודם שהתחיל במלאכתו או לא? הדין פשוט… כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר, ואפילו בפני ג’, אין יכול לחזור, דאין דומה מעשה רבים למעשה היחיד… ואפילו יחיד העושה על פי רבים אין יכול לחזור… ולכן נהגו שכל דבר שנעשה ברבים אין צריך קניין במקום שיחיד צריך קניין”.
דברים דומים באים בתשובת הרא”ש, שדן בפטור ממסים שנתנו פרנסי הקהילה לאדם בלי לעשות מעשה קניין:
“מנהג פשוט הוא מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין. ובכל תקנות הקהל, שמתקנין על יחידים ועל רבים ומסיעין על קיצותם, כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו”.
עד כאן ראינו שהבטחת הרשות מחייבת אותה גם בלא מעשה קניין, שלא כמקובל במשפט הפרטי. ויש מקום לשאול: מהו היסוד המשפטי לתוקף הבטחתה של הרשות? היסוד המשפטי העיקרי המוזכר בדברי הפוסקים הוא שהבטחת הרשות מחייבת מכוח תקנת חכמים שבאה להבטיח את תקינות החיים הציבוריים. כך עולה לדוגמה בדברי ר’ יוסף קולון, שכתב:
“שהסכמת הרבים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. לכן אמרו [חכמים] שיהא דבריהם קיימין בזמן שכולם היו בהסכמה ובאגודה אחת, ולא יוכל אחד מהם לחזור בו ולהרוס מצב האמת והשלום”
במשפט הישראלי קבע השופט ברנזון בג”צ 135/75,, שאמר בעניין סאי-טקס:
“ניתנה הבטחה, אין סיבה שלא לקימה ככתבה וכלשונה… כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחס עם האזרח… “.
המשפט העברי תובע מרשות ציבורית ונציגי הציבור הפועלים בשמו, מידה יתרה של יושר, הגינות ורצינות. בבסיס פעולתה הראויה של הרשות הציבורית ניצב הכלל שלפיו “אין דרך הצבור להשטות”. כפועל יוצא, אין הרשות הציבורית רשאית להשתחרר מהתחייבות שקיבלה על עצמה, בדומה לתפיסתו של השופט ברנזון בהלכת סאי-טקס.
איחולי בריאות איתנה ושבת שלום
