“וידבר ה’ אל משה ואהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים … ” (ו ,יג) “ואל פרעה מלך מצרים – צוום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם ” (רש”י ). מכאן, שצריך לחלוק כבוד גם למלך גוי.דברים אלה של רש”י מבוססים על דברי המכילתא (בא פרשה י”ג):”משה חלק כבוד למלכות, וכן הקב”ה אמר לו לחלוק כבוד למלכות, שנאמר: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרון ויצום אל פרעה”, צוום לחלוק כבוד למלכות”.
הגמרא בזבחים (קב.) מביאה את דעת ריש לקיש על הפסוק “ויצא מעם פרעה בחרי אף”, הסובר שלא אמר לו כלום, אלא סטרו ויצא. ומקשה הגמרא, הרי על הפסוק “וניצבת לקראתו על שפת היאור” נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן, ריש לקיש אמר מלך הוא, והסבר לו פנים, ורבי יוחנן אמר רשע הוא, והעז פניך בו. דהיינו שלדעת ריש לקיש יש לחלוק כבוד לפרעה? ומתרצת הגמרא: איפוך, וריש לקיש הוא שאמר, רשע הוא והעז פניך בו, ורבי יוחנן אמר, מלך הוא והסבר לו פנים. בהמשך מביאה הגמרא את דברי ר’ ינאי “לעולם יחלוק אדם כבוד למלכות,
שנאמר: וירדו כל עבדיך אלה אלי, והשתחוו לי”, ולא אמר לו משה לפרעה וירדת אתה אלי והשתחווית לי, משום שחלק כבוד למלכות. רבי יוחנן עצמו מוכיח זאת מכך שאליהו הנביא רץ לפני מרכבתו של המלך אחאב. אם כן, לדעת ר’ ינאי ור’ יוחנן יש לנהוג כבוד אף במלכות של גויים, ואף במלכות רשעה כפרעה ואחאב, ואילו לדעת ריש לקיש במלך רשע אין לנהוג כבוד, אלא להעיז בו פנים, ולכאורה בפשטות משה אף סטר לפרעה.
ובשו”ת חתם סופר (או”ח סימן קנ”ט) למד שזהו חיוב של תורה שהרי למדו כן ממה שאמר הקב”ה למשה. אך בעל “מחצית השקל” (סימן רכ”ד סק”ז) חולק עליו וכתב שאין זה אלא מדת דרך ארץ. וכדבריו משמע בתנחומא פרשת וישלח “לימדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות”. הרי שממידת דרך ארץ היא.
וצריך לדון אם יש מצווה לכבד מלך רשע, שהרי אם יש אב רשע או נשיא רשע, אין מצווה לכבדו, כי לא עושה מעשה עמך. ולכאורה הוא הדין במלך, ואף שלא שייך במלך גוי עושה מעשה עמך, מכל מקום לא מסתבר שבישראל אין לכבד את הרשע ובאומות העולם ראוי לכבד גם את הרשע.
אך קשה שהרי למדו חז”ל את “כבוד המלכות” ממה שצווה ה’ למשה לנהוג כבוד בפרעה שלא היה רשע כמותו.
ואפשר לומר כמו שכתב המהרש”א בחידושי אגדות זבחים (ק”ב ע”א) במה שאמרו שם “לעולם תהא אימת מלכות עליך” שהרי אליהו רץ לפני אחאב המלך ואף שרשע היה, דכבוד מלכות ככבוד שמים הוא, דמלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיע ולא את המלך המסויים אנו מכבדים אלא את מוסד המלוכה.
אך בדברי רש”י סנהדרין (מ”ז ע”א) מבואר להדיא דאין מצוה לכבד מלך רשע ומשום כך גירר חזקיהו המלך את עצמות אביו אחז, משום שלא היה עושה מעשה עמך, ולא כדברי המהרש”א. ואין להקשות על רש”י מהגמ’ בזבחים דבאמת לא דברו חז”ל שם מכבוד מלכות, אלא מאימת מלכות. ולכאורה יש להוכיח משם להיפך, דמלך רשע אין מצוה לכבדו. דבמושכל ראשון יש לתמוה מה נזקקו להוכיח שתהא אימת מלכות עליך מאליהו ואחאב, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב “שום תשים עליך מלך”.
ודרשו חז”ל “שתהא אימתו עליך”. ועל כן נראה דמצווה זו אינה נוהגת אלא במלך צדיק וישר ולא במלך רשע שאין אנו מצווים לא בכבודו ולא ביראתו, אלא מה שהביאו מאליהו מעין עצה טובה לעולם תהא אימת מלכות עליך.
ומאידך גיסא נראה ליישב שיטת המהרש”א מזה שחזקיהו גירר עצמות אביו במטה של חבלים, שרק בכבוד אב ואם אמרו חז”ל מכבדו במותו, אבל מלך שמת פנה הדרו ופנה זיוו, ויקם מלך חדש ואין שלטון ביום המיתה ואין מצות כבוד מלכות נוהגת במלך שמת.
ונראה לכאורה שאף מסתבר שאין מצוה לכבד מלך רשע דמה בין מלך לנשיא, ומסתבר שלעולם אין מצוה לכבד רשע שאינו מכבד את המקום, שהלא מקרא מלא דיבר הכתוב “כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו” וכל העולם לא נברא אלא לכבודו יתברך שמו.
מ”מ צווה הקב”ה למשה כהוראת שעה להיזהר בכבוד המלכות אצל פרעה, ולא ידענו דבר מכבשי דרחמנא, אך מ”מ יש ללמוד מזה דיש ענין בכבוד מלכות.
