לרגל פתיחת חומש חדש אנחנו פותחים פינה חדשה עם כותבת חדשה, נברך בהצלחה את כתבתינו שפרה, שתתייחס לענייני פרשת השבוע מזווית אישית וחסידית. בהצלחה!

חומש ויקרא לא היה פופולארי במיוחד בתיכון. משעמם. חוקים מצוות קורבנות, חוקים, משפטים עוד קורבנות. אין אקשן אין סיפורים עסיסיים, איפה יוסף ואחיו? איפה תמר ויהודה? לאן נעלמו כל המרגלים? יבש… כל רש"י מייגע יותר מקודמו (ח"ו), כל הפירוטים והירידה לתוך הקרביים של כל עוף ועוף שעולה על המזבח לא ממש עשתה לי את זה. היום, כאשר אנחנו מתחילים את אותו החומש מחדש, כמה (וכמה) עשורים אחרי התיכון, זה נראה לי קצת אחרת. מה קרה לויקרא? הוא פתאום נהיה מלא במשמעויות, בעומקים, במדרשים ובשיחות מאלפות. כנסו אל הפרד"ס והכירו מחדש חומש שנעשה לו עוול תדמיתי שלא באשמתו.

קודם כל גילוי נאות: בתור חוזרת בתשובה טרייה יחסית (8 שנים אבל מי סופר) אני מרגישה שיש שני עולמות מקבילים בהם אני מתנהלת, וקצת בדומה לשתי הנפשות שמנהלות אותנו, כך גם שני העולמות בהם חייתי – העולם ממנו באתי (או בשמו הפחות מוכר – הנפש הבהמית) והעולם אליו נכנסתי (הנפש האלוקית). שני העולמות האלו מלווים אותי כל יום בתשובה, ומאחר וזהו תהליך שילווה אותי לכל אורך חיי, ובע"ה שנצליח ונזכה לעשות תשובה אמיתית, המחשבות והזכרונות מפעם מלווים אותי עד היום אך מקבלים ב"ה עטיפה חדשה וכלים טובים יותר כדי להפוך אותם לדבר שבקדושה. וכן, אני חסידת חב"ד והרעיונות על פרשת השבוע לקוחים רובם ככולם מהשיחות של הרבי מלובאוויטש שליט"א.
קחו את הפרשה שלנו לדוגמא , זה מתחיל עם "שיחה" בין הקב"ה למשה על מהות הקרבנות – לא קריאה מומלצת לחברי תנו לחיות לחיות. ממשיך בפירוט מדוקדק ביותר של אופן הקרבת הקורבן תוך כדי תיאור פירוק החלקים השונים במקצועיות שלא הייתה מביישת אטליז צמרת. משם נמשכים כל טקסי ההזיה והמשיחה שמבצע הכהן (שוב, לא מומלץ לצמחונים) ואחרי עוד כמה פרקים עמוסי יונים, כבשים ועיזים אנו עוברים במעבר חד ל"נפש כי תמעול" וכל מיני סוגי מעילות, עושק וגזילות שעלולות להתבצע בין אדם לחברו ומה הכפרה עליהן.

כמה אינפורמציה בפרשה אחת?! וזו רק ההתחלה וההקדמה לחומש כולו. כל הפירוט שבכיתה י' הפך אותי למאוד סלקטיבית בנוגע ליחסי לחומשים השונים, הולם בי היום בחזקה ומביא אותי לידי התפעלות עצומה. יש לרבי שיחה שלמה על הרש"י האחרון בפרשה "לאשר הוא לו". שיחה שלמה שהופכת את כל מה שחשבתי שהבנתי על הפסוק הזה ונותנת הצצה לתוך עומקים בלתי מובנים של תפיסת נפש האדם. הרבי מצייר לנו במהלך מתמטי מופלא איך תפיסת העולם שלנו לגבי "אשמים" ו"קורבנות" היא הפוכה לגמרי ממה שחשבנו.

אדם גזל כסף ואז הוא מודה וצריך להחזיר אותו לבעל הממון. בתכלס, נראה פשוט, תחזיר לו, תוסיף לו גם חומש כפיצוי ונסגור סיפור. אבל אז מתחיל מסע ארוך ומרתק שהופך את כל הפשט על פיו. האם הגזלן גזל מרצונו? או שמא בעל הממון חטא ולכן היה צריך להיענש ומשום כך נגזר על הגזלן להיות המוציא לפועל של העונש? אולי אפשר לבוא בטענות לבעל הממון על כך שחטא. אבל איפה הבחירה החופשית? הרי מגלגלים זכות בידי זכאי וחובה בידי חייב ואם אתה גזלת כנראה שגם אתה היית חייב במשהו לא כל כך סימפטי. בקיצור, שיחה שלמה על משפט אחד שהופכת את כל הקערה על פיה ומשאירה הרבה חומר למחשבה.
השיחה הזו גרמה לי לחשוב שבוע שלם על הזכות שיש לנו לראות את כל העולם שלנו נבנה מחדש על אדני התורה הקדושה כאשר אנחנו נותנים מקום לדברי התורה להיות נצחיים ולגעת בנו בפנימיות ולא להישאר רק בגדר שיעור חיצוני, משעמם ולא שייך למציאות שלנו. בכל דבר, בכל תג ואות בתורה יש משהו שנוגע לנו במציאות היום יומית שנראית כל כך רחוקה מקדושה לפעמים, אבל זו הטעות! צריך רק לפקוח את העיניים, להסתכל לעומק ולראות איך כל דבר נוגע, זה רק עניין של בחירה אם לתת לזה להגיע אלינו או לא.

בשבועות הקרובים נשתדל למצוא יחד את מה ששייך ורלוונטי אלינו בכל פרשה ופרשה, אפילו שזה חומש ויקרא…
אשמח לשמוע מה רלוונטי עבורכם בפרשה שלנו. שתהיה שבת שלום, שפע וברכה.

שפרה