“ויצא יעקב מבאר שבע”
“אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי” אמר יעקב, אליעזר כשהלך ליקח לרבקה מה כתוב “ויקח העבד עשרה גמלים”, ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. ואמר מה אני מאבד בטחוני מבוראי, עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ”.
אומר בעל “בית הלוי” שהמדרש דורש את תיבת “עזרי” לעניין נשיאת אישה, מלשון “אעשה לו עזר כנגדו”. ומכאן יש ללמוד גודל מידת הביטחון שטבועה היתה ביעקב אבינו. בטבע בני אדם, גם כאשר הם בוטחים בה’ עדיין חוקרים בשכלם באיזה אופן ישיגו את הדבר הנצרך להם. ואפילו אם הם מצידם אינם עושים כל השתדלות. הם תאבים הם לדעת איך יעשה להם ה’ את הישועה, כגון כאשר הם זקוקים לכסף, הם שואלים את עצמם האם יזמין להם רווח, או שמא ימצאו מציאה וכד’. בעצם אין בזה חסרון במידת הביטחון, מאחר שגם לסיבות אלו שום דרך איך להשיג אותן, ללא סייעתא דשמיא. אף על פי כן ראה יעקב מחשבה זו כחיסרון. מסיבה זו חזר בו מיד לאחר שהרהר בשאלה “מאין יבוא עזרי”, ואמר: “למה לי לבטוח בסיבה שבה אשיג את ה”עזר”? “עזרי מעם ה’!” – גם בלא שום סיבה אוכל להשיג את ה”עזר כנגדו”.
בתוך הביטחון ידועות שתי שיטות: האחת היא שיטת בעל “חובת הלבבות” שאמר שעל האדם להשתדל ואל לו לסמוך על הנס. השיטה השנייה היא של הרמב”ן הסובר, שיש לאדם להשליך יהבו על ה’ ואין עליו שום חובת השתדלות.
הסבא מנובהרדוק זצ”ל הכניס ראשו בין ההרים הגבוהים הללו וקבע בשם רבי מסלנט זצ”ל שמידת הביטחון של בעל חובת הלבבות ראויה להמון העם, אבל תלמידי חכמים צריכים לנקוט בשיטת הרמב”ן ולבטוח בה’ בלי כל השתדלות כדרכו של רשב”י. ואם כי אמרו חז”ל: “רבים עשו כרשב”י ולא כלתה בידם”, יש לדקדק “רבים” דווקא, אבל יחידים ראויים ללכת בדרך זו.
אצל יעקב אבינו אנו מוצאים, לפי פירוש “בית הלוי”, שהפליג אל מעבר לשיטת הרמב”ן. לא זו בלבד שלא נקט בשום השתדלות, אלא אף לא חשב על הסיבה שדרכה תצמח ישועתו.
בספר “מדרגת האדם” בפרק הדן במידת הביטחון מביא הסבא מנובהרדוק זצ”ל מעשה שאירע בזמן האלשיך הקדוש. איש אחד, שכל ימיו התפרנס מהובלת חמור וטיט בעגלה הרתומה לחמור שמע יום אחד את האלשיך מדבר על מידת הביטחון העליונה הטהורה מכל השתדלות. אמר לעצמו: “למה לי לעמול קשה כל ימי חיי? כיוון שיש מין ביטחון כזה הרי כל השתדלותי מיותרת!” קיבל על עצמו החלטה נחושה לבטוח בה’ בכל ליבו, הלך וישב כל היום ליד התנור ואמר שם פרקי תהילים. כאשר באו אשתו ובני ביתו לתבוע ממנו שיצא לעבודתו להרוויח לחמו, גער בהם ואמר: “וכי משוגעים אתם רחמנא ליצלן? הלא שמעתי בפירוש מהאלשיך שאם אדם בוטח בה’ באה אליו מחייתו בלי שום סיבה. למה לי, אם כן לנסוע בקור ובחום בשעה שהדבר יבוא אלי ממילא? עשו גם אתם כמוני ופרנסתנו תבוא אלינו ממילא!”.
לימים מכרו את החמור והעגלה לגוי. הלך הגוי עם החמור לחפור גומא, ומצא שם אוצר גדול של זהב. מילא את השקים בזהב ונתנם על העגלה. אחר כך הלך לחפור עוד. לפתע נפלה עליו אבן מההר ומת. משבושש הגוי לחזור, נשא החמור את רגליו, והלך לבעליו הראשונים, כהרגלו. פתאום נשמע קול בחצר הבית, ומצאוהו טעון שקי זהב. באו בני ביתו של האיש ואמרו לו: “הושיע לך בטחונך! כך מצאת אוצר גדול!”
באו תלמידי האלשיך אל רבם ושאלהו: “במה גדול כוחו של האיש הזה יותר משלנו? אנו מבקשים כל כך את הביטחון ואין הדבר עולה בידינו- והוא שמע פעם אחת והלך וישב אצל התנור והשיג אוצר?
אמר להם האלשיך: “מוביל החומר, כאשר שמע אודות הביטחון לקח את העניין לליבו כמו שהוא, בלי שום ספק ובלי פחד, כאילו לא היה בעולם מציאות אחרת כלל. לא כן אתם, כיון שיש לכם עדיין מעט פקפוקים וחששות, עדיין חסרים אתם את השלימות בביטחון”.
