משה רבנו סבל מאוד מתלונותיהם של העם ובפרט אלדד ומידד בכל הזדמנות ניסו לערער את סמכותו, הוצאת שם רע על אשתו ה”כושית”, המרגלים, המעפילים, קורח ועדתו ומי מריבה. תופעה זו אופיינית לא רק למעשי מרידה של עם שלם.
תופעות אלו, אומנם מצומצמים בהיקפם בחייק המשפחה או בחינוך הילדים. כל הורה ומורה נתקל לרוב בתגובותיהם של ילדים הממרים את מוצא פיו ומבקשים לערער על סמכותם.
השאלה היא: מהי הדרך הראויה שיבור לו המחנך ההורה לנוכח מעשים אלו? כידוע, סוגיית תורת התגובה והענישה היא מן הקשות, הן בעולם המשפט הן בעולם החינוך.
מצינו בספר משלי הוראות מעין נורמטיביות המצדדות באלימות נגד ילדים כאמצעי לענישה חינוכית, כגון: “חוֹשֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטוֹ שׂוֹנֵ֣א בְנ֑וֹ וְ֝אֹהֲב֗וֹ שִׁחֲר֥וֹ מוּסָֽר: (משלי יג, כד); ”
גם בתקופת המשנה והתלמוד יש הדים ועדים לעובדה שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מציאות היסטורית, אם כי כאן ניכרים ניצנים ראשונים של דעות חכמים המבקשים לעדנה במקצת ולהקטין את נזקיה, כגון דברי התלמוד הבבלי: “כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא” [כשאתה מכה את התלמיד – אל תכהו אלא בשרוך הנעל] (בבא בתרא כא ע”א), ופירש רש”י (אשכנז, המאה הי”א): “בערקתא דמסאנא: ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק”.
חז”ל לא שללו את הענישה הגופנית, רק ביקשו לסייגה, כעולה מהמשך הדברים שם: מכאן אמרו חכמים: “אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקהו מיד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה – תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”.
על בסיס תפיסה זו, נהג גם בית המשפט בזמננו, במידה רבה של סלחנות בענישה הפלילית על אלימות כנגד ילדים. בפסק דין מפורסם בעניין דלאל ראסי נ’ היועמ”ש:
“האב, במסרו את בנו לחינוך, ממלא את ידו של המחנך להדריך את הילד בדרך טובים בכל האמצעים העומדים לרשותו של פדגוג, ובכלל אלה גם שוט ורצועה.”
ואמנם גם בעת האחרונה עדיין יש שופטים המחזיקים בדעה מעין זו, אף שכבר אינה מקובלת היום. בשנים האחרונות חלה תמורה גדולה בעניין זה, עם גבור המוּדעות לזכויות הילד וההכרה שנקיטת אמצעים אלימים כלפי הילד אינה מסייעת לחינוכו אלא פוגעת בו. הנשיא ברק:
“התנהגותה של המשיבה חמורה היא. היא פגעה קשות בגופו ובנפשו של תלמיד קטין שהיה נתון לאחריותה החינוכית. אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אזניים – אין מקומן בבית הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית”.
נשאלת השאלה האם פגיעה פיזית חמורה יותר. ממורה שנותן לתלמידו ציון נמוך בהתנהגות בשעה שאותו תלמיד ניגש עם התעודה זו להירשם לחטיבת הביניים, האם עונש כזה אינו גרוע בהרבה מפגיעה פיזית (שאני לא מצדד בה) שכן הצלקת שעלולה להיגרם לאותו תלמיד כואבת יותר מכל מכה שעוברת לאחר מספר ימים.
מורה חייבת לצפות פני העתיד לטפל בהווה ולהתייחס לעבר, לנסות לעזור לתלמיד בכל כוחו, להתייעץ עם מומחים יועצים רבנים ופסיכולוגים, לעשות הכל אבל הכל בכדי לא לבייש את התלמיד ולהעמידו במקום שלא רוצים לקבלו בשום מסגרת.
איחולי שבת שלום ובריאות איתנה.
