בספרים הקדושים מבואר – אומר הגר”י קנייבסקי זצ”ל שכל הספיקות והבלבולים בעינייני האמונה אינם נמצאים אלא בלב בעל הגאווה. אור השכינה מסתלק מן הגאוותן, וכמו שאמרו חז”ל: “אין אני והוא יכולים לדור בעולם”.
ועוד אומרת הגמרא, “כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה וכו’, כאילו כפר בעיקר שנאמר: “ורם לבבך ושכחת את השם אלוקיך”. כל זה משום שלבעל הגאווה אין אמונה שלמה.
לעומת זאת, מי שזוכה להגיע לענווה אמיתית – להרגיש ולחשוב את עצמו כמי שאינו כלום – מיד מסתלקים ממנו כל הספקות, ההרהורים והבלבולים נעלמים. דבר זה בדוק ומנוסה.
אולם מידת הענווה היא מדרגה גדולה מאוד, אשר מרוב קושי השגתה קבע רבי פנחס בן יאיר את מקומה אחרי החסידות. זאת משום שהגאווה היא תכונה טבעית ללא כל נימוק הגיוני (ולכן אי אפשר לבטלה על ידי טענות שכליות). היא מצויה אצל קטנים כמו אצל גדולים (ולעיתים אצל כסיל עוד יותר מאשר אצל חכמים).
העניו הוא מי שמתבונן ויודע שכל מהותו חוכמתו, הרגשותיו כישרונותיו וקנייניו – אינם שלו אלא הושאלו לו לזמן קצוב מאת את הבורא. תחושתו דומה למי ששואל בגדי עשירים לצורך הופעה במשתה וכדו’. בוודאי לא יעלה על דעת העני להתגאות בבגדים השאולים ביודעו כי אינם שלו ושביום המחרת עליו להחזירם למי שנתנם לו. מי שלאור זה לבבו נשבר באמת, הגיע למידת הענווה, ומיד שורה עליו, כאמור רוח הטהרה וכו’.
ויש אמנם מדרגה גדולה יותר של ענווה, והיא כאשר מרגיש עצמו כלא כלום מחמת הכרה ברוממות הבורא יתברך הוא, וכמו שנאמר: “וכל דיירי עלמא כלא חשיבי”. שהעולם כולו, רוב נפלאותיו והמון רגשותיו, אינם אלא ניצוץ אחד מאורו יתברך שמו, כמו שהאריכו בעניין זה בספרים הקדושים.
מי שלא זכה למידת הענווה, אין לו אפילו מושג וציור מעניינה של ענווה!. ייתכן שהאדם יכעס על עצמו ולבו יכאב לו על שאין מחשבותיו עולות בקנה אחד עם רצונו, אך מכל מקום גאוותו עדיין במקומה עומדת. עדיין מרגיש הוא את ה”אני” שלו, ללא כל שינוי. ייתכן גם שהאדם יתנהג בענווה לקבל כל אדם בנחת ובהכנעה, אך גאוותו בתוך לבו פנימה ועדיין היא קיימת. ולא עוד, אפילו מי שכבר זכה לתקופת מה למידת הענווה ושפלות הרוח ואחר כך איבדה על ידי היסח הדעת או חטא כלשהו, שוב אין לו כמעט שום מושג וציור במידת הענווה.
לכן, טוב יעשה הסובל מבלבולי הספירות, אם ישתדל להשיג את מידת הענווה, על ידי לימוד בספרים הקדושים המעוררים למידה נעלה זו. ועל הכל להתפלל לה’ יתברך באמת על זאת. וככל שיתקרב למידת הענווה כל הספיקות יתבטלו.
ומתוך הספר סדרות תיקון המידות – לענווים יתן חן,
אמרות בשבח הענווה:
העניו, מרחמים עליו משמים, שנאמר (משלי כח), ומודה עוזב ירוחם”.
מי שעניו באמת ופיו ולבו שווים – נעשה מרכבה לשכינה!
הענווה היא המקור והשורש של כל דבר שבקדושה, והיא המקיימת הכל. ולכן נקראת “עקב ענווה”, כמו שהגוף עומד על הרגל. אחרי שיבוא למידת ההכנעה והענווה, אז יראתו ואהבתו לקדוש ברוך שלמה.
