ארבע אמות של הלכה שיעור 25
באילו תנאים אדם חייב לשמור את מוצא פיו ולעמוד במילתו? האם תרומה שהובטחה במרמה חייב אכן לקיים ותרום אותה? ובאילו תנאים אפשר לא לקיים הבטחה כל זאת ועוד בשיעורו השבועי של הרב יהודה לייב נחמנסון באתר הללויה
שלום וברכה לכל הצופים הנכבדים והיקרים של האתר החשוב והמיוחד – הללויה!
אנחנו היום בשיעור הלכה ורוצים לדבר על עניין של יושר שהאדם מבטיח דבר בפה עד כמה הוא צריך לעמוד בדיבור שלו ובמחשבה שלו? אדם שהוא חשב שהוא ייתן צדקה לאיזה מקום עד כמה הוא צריך להקפיד ולעמוד בכל מה שהוא חשב ובכל מה שהוא התחייב.
מעשה שהיה כך היה: אדם שהציג את עצמו בתור אוסף כספים של איזה מוסד ואחרי שהוא הציג את עצמו בתור כזה, הצליח לשכנע בשפת חלקות אדם עשיר שייתן סכום כסף גדול לאותו מוסד. האדם העשיר הזה נתן צ’ק מאוד יפה של קרוב ל-10,000 ₪. אחרי שאותו אוסף כספים עזב, התברר לאותו עשיר למעלה מכל ספק, מתוך עדויות, שהאדם שביקר אצלו היה נוכל, הוא בכלל לא אוסף כסף לישיבה אלא לעצמו. הוא הרים טלפון למוסד ושאל אותם האם יש לכם אדם כזה וכזה שנראה כך וכך שאוסף כסף למוסד שלכם. הם הודו שאין להם כזה בנאדם ואז התברר למעלה מכל ספק שמדובר באמת בנוכל. הלך אותו עשיר וביטל את הצ’ק שלו. וכאן הוא בא לשאול שאלה מאוד מעניינת. את הצ’ק הנוכל עדיין לא פדה ולא יפדה אף פעם, אבל השאלה שלי – כיוון שבדעתי היה לתת לאותו מוסד כסף, האם אני צריך עכשיו להעניק להם את הכסף שחשבתי לתת להם באמצעות אותו נוכל. האם כשחשבתי על דבר מסויים האם אני צריך לעמוד בו.
כאן אנחנו מגיעים לנקודה שמסתובבת לנו בחיים בהמון ווריאציות. יש דברים שאמרנו בפה, יש דברים שחשבנו בלב, הפסוק אומר “כל נדיב לב עולות” וחז”ל אומרים “אמירה לגבוה כמסירה להדיוט” – אם נדרת שתתן לישיבה או למוסד, זה כאילו שכבר מסרת, אמירה לגבוה – גבוה זה הישיבה, כמסירה להדיוט – כאילו כבר מסרת את הכסף, קשה מאוד להתיר דבר כזה, אתה צריך לעמוד בדיבור שלך.
אבל יש משהו יותר גבוה מזה וזה נקרא “כל נדיב לב עולות”, אפילו אם עלה בדעתך לתרום לישיבה וחשבת על זה בצורה מוחלטת וגמורה אתה צריך לעמוד בהתחייבות שלך. זה ברובד הכללי והעקרוני. אבל בסיפור הזה המיוחד שאני הבאתי לפניכם זה קצת שונה. אותו אדם התחייב לתת לישיבה ובאמצעות השליח הזה, וכאשר התברר שהישיבה בכלל לא שלחה אותו כשליח אז אין פה דעת משלח ואין פה דעת שליח. אז אין פה כסף ואין פה התחייבות אמיתית, אז בסיפור הזה אני לא מחייב את אותו אדם לשלם לישיבה את הסכום שהוא התחייב לאותו שד”ר.
אבל חשוב להדגיש פה משהו, כאשר אדם מתחייב לתת צדקה, הוא צריך לדעת שהוא צריך לפרוע את הכסף כמה שיותר מוקדם. בספר “מטה אפרים” כותב שלפני הימים הנוראים צריך להזכיר לאנשי בית הכנסת לשלם את הנדרים והחובות שלהם כי זה עוזר להם בכתיבה וחתימה טובה לשנה הבאה. כאשר הנדרים הם אמיתיים צריך בהחלט להשתדל ולתת את הכסף בזמן. כאשר מדובר בהתחייבות שלי לאדם רגיל מן השורה, לא צדקה לא ישיבה לא בית כנסת, אז פה על פי ההלכה, אם רק אמרתי, אני יכול לחזור בי ועאפ”כ כותב בשולחן ערוך בעל התניא בתחילת הלכות מתנה, שכל אדם ירא שמיים צריך להחמיר ולעמוד בדיבור שלו ולהשתדל לעשות את מה שהוא אמר, ולא רק זה אלא גם מה שהוא חשב – זה בגדר ירא שמיים – ואם יש פה הפסד מאוד גדול אנחנו מקילים עליו.
בשורה התחתונה אני רוצה להזכיר לכולם שיש מצווה מאוד גדולה לתת צדקה והדור הזה חי בזכות הצדקה, “בצדקה תתכונני” כתוב, אין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה וצריך להוסיף בצדקה כדי לזכות בחיים וידוע המעשה עם קרובי משפחה של רבי שמעון בר יוחאי הוא ראה שהם צריכים לתת הרבה כסף אז הוא אמר להם לתת הרבה צדקה ובסוף השנה הם נלקחו במאסר, עשה רשב”י חשבון כמה הם עוד היו חייבים לשלם מהתחלה מבלי שיפסידו ושילם בעבורם כדי שיוציאו אותם מהמאסר. עדיף לנו לתת צדקות ולזכות בזכויות מאשר שהכסף ילך לכל מיני מחוזות אחרים ונתן אותו בצורה אחרת. צדקה צריך לתת כמה שיותר אבל לתת אותו לאנשים הגונים. אנשים הגונים יש בכל אתר ואתר. ישנם גבאי צדקה שאנחנו מכירים אותם שהם אנשים ישרים, ישנם אנשים העוסקים בהאכלת ובהלבשת ילדים קטנים, ישנם כאלו העסוקים בלתת מזון למשפחות שאין להם אוכל. אנחנו צריכים למצוא את האנשים הישרים ולא תמיד כשאנחנו נכנסים לבית הכנסת ולמיד להוציא את כל הכסף שלנו כדי לתת. לפעמים אפשר לתת משהו כדי לא להשיב את פניו ריקם , אבל לתת לאנשים שאנחנו יודעים עליהם במאה אחוז שהם לא לוקחים אחוזים, לא 49% ולא 25 % אלא כל הכסף הולך נטו לצדקה ואז אנחנו מקיימים מצווה גדולה ובשלמות.
שה’ יעזור שתמיד נהיה מן הנותנים ולא מן המקבלים.
בשורות טובות לכולם.
