בדברי “הקדמה וברכה” שזכיתי לקבל ממו”ר זצוק”ל, מיום א’ כ”ב בטבת ה’תשנ”ו, אשר נכתבו לכבוד הוצאת ספר התהילים שבמהדורתנו, מארי העיר (שם באות ג’) והקדים לציין “הערה כללית ובקיצור”, של עיקר מגמתו בדקדוק ספר התהילים. וכך הוא כתב בקביעה ברורה: “אנו דוחים הרבה מתגים וגעיות”. את קביעתו הוא סמך על יסוד מוצק ואיתן: “כמקובל בידינו מאבותינו ורבותינו על-פי ספרים עתיקים ומדוייקים”. קביעה זו מצטרפת לשיטתו הכללית במפעל חייו בדקדוק מסורת ומנהג בפסוקי התורה ובנוסח התפילות, להיות נאמן לקבלה זו, שהיא כרצף הממשיך נאמנה את מסורת התורה מעת שנתנה בסיני, ובמסירתה מדור לדור.
דקדוק התהילים שדקדק בו מארי, עסק בכל תחומי המקרא: פיסוק הכתוב, במערכת הניקוד ובמערכת הטעמים, אך יותר מכל, מארי הדגיש חזור והדגש בעת עמל ההגהה, כי ריבוי הגעיות פסה עד מאוד, בסטייה מן המכוון בהטעמת התיבה ומתפארת הקריאה. וע”כ, מארי ראה כמטרה מרכזית לעסוק, כהגדרתו בשער הספר, “בניפוי ריבוי הגעיות”.
בהקשר זה, מארי מתייחס לשיטת מהרי”ץ, ומעיר ארבע הערות ברורות בתמיהתן:
1. “בחנם טרח מהר”י צאלח שכתב וציין לקיימם על-פי ספרים שונים”.
2. “גם אלה ההולכים בעקבותיו אינם מקיימים כל אותן הגעיות שציין”.
3. “ואפילו הוא מהר”י צאלח בעצמו, העלים עין והשמיט הרבה געיות גם מאלו שנכתבו בספרי תיגאן שונים”.
4. “בתאג הזה כנזכר לעיל (שם בהקד’ בפסקה ב’ עיי”ש) שהיה מצוי בידי מהר”י צאלח, ראיתי שיש בו הרבה עניינים היפך דברי מהר”י צאלח”.
בספר התהילים, מארי מעיין ומדקדק ודן בדברי מהרי”ץ ב – 17 פסוקים. אציין אותם להלן, בקיצור העיון ובסיכום הדיון:
א. אשרי (א, א).
מארי כותב במסורת מדויקת: “אַשְרֵי, דע כי מלת אשרי בכל המקרא קריאתה ידועה ומפורסמת ברבים שקוראים אותה מבלי שום געיא והשי”ן בשוא נח, חוץ משתיים שקריאתן שונה כפי מסורת שקבלנו מאבותינו לקרותן בהנעת שוא השי”ן ועם געיא בשי”ן בלבד, והם אַשְרֵי האיש אשר לא הלך (זה), והשנייה אַשְרֵי אדם לא יחשוב ה’ לו עון (לקמן לב, ב)”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “אַשְרֵי, האל”ף הועמד בגעיא כדי להניע השוא שבשי”ן, וגם שמו געיא בשי”ן עם השוא כדי שתהיה קריאתו נוטה לפתח. וכ”כ המדקדקים, ועיין ערוגת הבשם די”ו ע”א. ודע שארבעה הן אשרי שמועמדות בשתי געיות עפ”י המסורה”.
מהרי”ץ יסד את דעתו על ארבע ראיות: מסורת בידו כמוכח בתחילת לשונו, המדקדקים, ספר ערוגת הבשם והמסורה. מארי דן בדבריו ומשיב עליהם חמש הערות:
1. מצד הקריאה: “הגועה עוד באל”ף אינו אלא מעוות תפארת הקריאה .. והחוש יעיד על כך”.
2. מצד ההסתמכות על מסורת בכת”י: ודע שיש בזה חילופים רבים בספרים זה אומר בכה וזה אומר בכה”, כמוכח מ”כמה תכאליל כת”י ישנים מנוקדים בניקוד העליון”.
3. בראיה ברורה ממהר”י גזפאן ז”ל, מחכמי תימן כת הקודמין, בספרו מנחת יהודה (פ’ בהעלותך ע”פ וכי תבואו מלחמה), המציין את ניקוד המלה ואת סודו כידוע ליודעי ח”ן. מחשיבות דבריו לגלות טפח מעומק המשמעות הגנוזה בניקוד האותיות, הנה ז”ל: “בפתיחת תהלים פתח באשרי וסיים בתיבת י”ה וכו’, ותיבת אשרי נקודה בפת”ח וציר”י, פת”ח בחכמה, וציר”י בבינה, והמאריך שתחת השי”ן בתיבת אשרי אשר הניע לשו”א, הוא מורה על בחינת תיבת אשרי למעלה באבא ואימא, כנזכר שכל תיבה שהיא מלעיל, מורה על בחינתה העליונה הנחצבת משם כנודע ליודעי ח”ן”, עכ”ל.
4. מצד הנאמנות ל”שיטת חכמי תימן” שהיא “כמקובל בידינו”, ולא כמ”ש מהרי”ץ שהם כ”שיטת ספרי ספרד שהזכיר הרמ”ש בשם החכם לונזאנו”. ולעצם דברי החכם לונזאנו, מארי עוד משיב ואומר “ויש להסתפק גם בלשון המוסרה שמצא החכם לונזאנו”.
5. מצד הספק בדברי המסורה: “דבמוסרה בפסוק זה באו הדברים סתומים וחתומים.. בודאי שאין ממוסרה זו שום ראיות לגעיות, כי היא סתומה ומסופקת, וכיון שאינה ברורה, לא תתיבון מינה”.
מארי נאמן לדרכו בכל המקרא לחזק את המסורת דווקא ובעיקר ע”פ שיטת חכמי תימן”. שיטתם קודמת לכל כת”י וספרי מדקדקים. וביותר, כאשר דברי המסורה מסופקים במשמעותם. לפיכך הוא מסיים במסקנה ברורה: “והכלל הוא לאחוז במסורת הקריאה כפי שקבלנו מאבותינו נוחי נפש באותן השתים בלבד כמו שהזכרתי, ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע”.
ב. כָּרָה (ז, טז).
מארי כותב במסורת מדויקת: “בור כרה דתהילים מלרע”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “כתב רי”ל כי היא מלרע כדרך כל דחי שאינו מטעים. אך במסרה בפסוק זה, חד מלרע כעיר דוד עכ”ל, הרי להיפך, דכרה דכאן לעיל, ודה”י ט”ז י”ד מלרע, וכן המנהג הקדמון”.
מהרי”ץ יסד את דעתו על שתי ראיות: המסורה והמנהג הקדמון, ודחה לשיטת רי”ל. מארי משיב עליהם שבע הערות:
1. את נוסח המסורה, מארי מציין ע”פ מה שכתב וביאר הרמ”ש בדברי הימים (ב’ סי’ טז). דעת המסורה ברורה ומוכחת כסדר לשונה, כי “דחד מלעיל דנקט ברישא, קאי אפסוקא דדברי הימים דנקט ליה ברישא, וחד מלרע דנקט ליה בסיפא, קאי אפסוקא דתהלים דנקט ליה בסיפא”.
2. מארי עוד מוכיח את דעתו בהסתמך על כת”י והספרים באומרו: “שכן הוא בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני הכ”ף בגעיא, מה שאין כן דתהלים שאין בו שום געיא”.
3. הוא גם מחזק את ראייתו מכללי הטעמים, בטעם הדחי המובא מתחת לאות כ”ף שבמלה, ומעיר: “ואם מפני הדחי שבכ”ף תרצה להטעימו, אין זה נכון, יען כי הדחי בכל ספרי אמ”ת איננו עושה המלה מלעיל, וכבר העיר הגאון רי”ל על זה ומביאו מהר”י צאלח”. עוד הוא מאמת את דבריו ממ”ש במקראות גדולות בענין הטעמים ושמותיהם.
4. ועוד ראיה לו מ”ש הרב מנחת שי במאמר המאריך אשר לו (סוף חקירה א), ומדבריו תתבאר גם כוונת המסורה, עיי”ש.
5. על המנהג הקדמון, מארי מציין כי “כן המנהג משתלשל ובא מדורות קדמונים עד זמנינו, כמו ששמענו מפי זקני תורה שקוראים בור כָּרָה דתהלים מלרע, ואשר כָּרָה לו בעיר דוד מלעיל”.
6. מארי עוד מציין שכן הוא המנהג הקיים ורווח: “ופוק חזי שכן כל עמא דבר מבלי שום פוצה פה לחלוק”.
7. את דברי מהרי”ץ מארי מסביר, כטעות בכוונת המסורה: “יען כי הוחלפה לו שיטת המוסרה, מפני שהוא קורא אותה במחתא חדא, ואין זה נכון. דמאי דקאמר במוסרה בפסוק זה חד מלרע קאי אבור כרה ויחפרהו, ומאי דקאמר בתר הכי בעיר דוד מלתא באנפי נפשה היא שבאה לציין מלת כרה השנייה, ודוק”.
בפסוק זה מארי דן בכוונת המסורה להבינה כראוי. אך גם בזה הוא נאמן לדרכו בכל המקרא להחזיק ב”מנהג משתלשל ובא מדורות קדמונים עד זמנינו, כמו ששמענו מפי זקני תורה”.
ג. מָה אַדִּיר שִּׁמְך (ח, ב).
מארי כותב במסורת מדויקת: תיבת מה בקמץ רחב.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “תרויהון במקף ומאריך, והטעם שבאו במאריך, וכן בא פסיק אחר תיבת מה רב טובך, להבדילו מהכתוב מה אנוש. כי כאן פירושו כמה אדיר, ולא כן במה אנוש כי הוא לשון גריעות והקטנה. ולכן יטעם חכך במאריך בהגבהת הקול ובהרחבת הקמץ ביתר שאת”.
מהרי”ץ יסד את דעתו בשלש ראיות: השוואה לפסוק מה רב טובך (לא, כ), על משמעות הפסוק ועל הבדל בקול הקריאה. מארי משיב על דבריו שש הערות:
1. השוואה לארבעה פסוקים דומים: (ח, ה) מָה אנוש כי תזכרנו, (ח, י) מָה אדיר, (קד, כד) מָה רבו מעשיך ה’, (קיט, צז) מָה אהבתי תורתך, וכותב: “בכל תיבות מָה הללו ודומיהם, אין בינהם הבדל בקריאה, שכולן בקמץ רחב”.
2. ראיה מכת”י והספרים: “גם בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני ניקדו את כולן בשוא קמץ עם מאריך ומקף”.
3. תמיהה עמ”ש מהרי”ץ להבדל קול הקריאה: “דמעולם לא שמענו מי שהוא מן הבקיאים בדקדוק, שמגביה קולו במה אדיר ודומיו, או שמנמיך קולו במה אנוש ודומיו”. אדרבא, הוא מעיר “שאין ההבדל בינהם תלוי אלא בהבנת הענין בלבד.. וכמ”ש הרד”ק בספ’ השרשים שורש מה עיי”ש”.
4. מארי גם דוחה את ההסתמכות על ההבדל מפסוק מָה רב טובך: “הלא בכל הספרים, מה רב טובך, מה מחובר בטעם שופר הפוך למלת רב, וכן קריאתו שגורה בפי הכל ומפורסמת. פוק חזי שכן עמא דבר.. וגם אין לו זכר בפסיקתא עיי”ש”.
5. ועוד הוא דוחה למ”ש מהרי”ץ כי בהפסקת הטעם ניכר שהוא לשבח.
6. ולראיה מוכחת הוא מציין: “צא וראה היאך צבור נוהג ונהוג כמותם, ואל תשנה”.
גם בזה מארי נאמן למה שזכה ושמע “מן הבקיאים בדקדוק” שבין חו”ר תימן, וכן לרובי הספרים ולהשוואה רחבה עם הפסוקים הדומים.
ד. שִּׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִי תָמִיד (טז, ח).
מארי כותב במסורת מדויקת: “תיבת ה’ ותיבת לנגדי בשני שופרות זה אחר זה. והמקובל בידנו בקריאה שאין מפסיקין בהם כלל לא בראשון ולא בשני”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “דע כלל זה, כי אף ששני שופרות זה אחר זה, השני מפסיק קצת, מ”מ אין בו כח לבטל רפיות בג”ד כפ”ת שאחריו כיון שאינו מפסיק ממש, זולתי במשך קצת להנעים סדר הקריאה.. כך קבלנו קריאתו. וכך לימדתי ברבים. ועתה יצא ספר יסוד הניקוד.. כי כן הוא בכל ספרינו. גם בירושלמיים וכל הדפוסים..”, עיי”ש.
מהרי”ץ קובע בזה כלל, וכפי שסיים כלל זה נכון לכל ספרי אמ”ת. הוא יסד את דעתו על ארבע ראיות: “כך קבלנו”, ספר יסוד הדקדוק, ראיה מ”כל ספרינו”, ועוד ראיה בספרים ה”ירושלמים וכל הדפוסים”. מארי משיב על דבריו בארבע הערות:
1. מסורת הקריאה הידוע והרווחת: “ופוק חזי דהכי עמא דבר שקוראים אותו במחתא חדא ובסמיכות לתיבת תמיד”.
2. ראיה בכת”י ובספרים: “שהרי תי”ו דתיבת תמיד רפויה בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני”.
3. ראיה מכללי הדקדוק: “כדין כל אותיות בג”ד כפ”ת הסמוכים לאותיות אהו”י על ידי טעם שאינו מפסיק, ואין לשנות”.
4. ועוד ראיה שהוא מציין למ”ש “באריכות בתחילת משלי”. שם במאמר “השופר הולך”, מארי מבאר את הכלל בטעם ה”שופר הולך” בספרי אמ”ת, וכותב בו: “כאשר באים שני שופרות נרדפים זה אחר זה אינם יוצאים מכלל המשרתים, שאינם לא מפסיקים ולא מעמידים, לא הראשון ולא השני. ודינם בקריאה כקריאתם בתורה.. שאין מפסיקים לאחר השופר השני כלל, אלא קוראים אותו בסמיכות לתיבה שאחריו. וכשמו כן הוא, שופר הולך, שאינו מפסיק, אלא מוליך ברהיטות אל הטעם המעמיד או המפסיק שאחריו.. וראיה לדבר, שהרי כששני שופרות באים במלות המסתיימות באותיות אהו”י, וסמוכות לאותיות בג”ד כפ”ת, בכל הספרים כתבי יד עתיקים, רשמו קו על אותיות בג”ד כפ”ת, בעבור להורות על הרפיות, וכן בכל הדפוסים לא ניקדו בהן דגש, וזה הוא כמשפטן, בהיותם דבקים והדוקים לאותיות אהו”י שלפניהן, כך שאין להורות לקוראים להפסיק בשני השופרות. והנה לפניך מספר דוגמאות.. שמהם נוכחים אנו לדעת צדקת מסורת אבותינו שאין להפסיק בשופר ההולך השני מבין שני שופרות סמוכים בספרי אמ”ת, כמו בכל התנ”ך כולו”, עכ”ל עיי”ש.
מארי מחזיק במסורת הקריאה כפי שהיא נהוגה ורווחת בין המדקדקים בקריאתם, ומחזק את הכלל בטעם זה גם ע”פ הדקדוק והשוואת פסוקים.
ה. מִיָּרְדִי (ל, ד).
מארי כותב במסורת מדויקת: “הגעיא הגעיא תחת היו”ד לא במי”ם, והטעם מארכה תחת הדל”ת, ואם כן קריאת היו”ד בקמץ רחב, ושוא הרי”ש מתנועע, כאלו שהמלה נחלקת לשתים באופן זה, מִיָּ-רְדִי”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “המאריך במ”ם וקמץ שביו”ד חטף והשווא נח גם הוא בטעם מקף, וא”כ אפילו יהיה מאריך ביו”ד השווא נח מטעם המקף כנודע במחברת התיגאן..”.
מהרי”ץ יסד את דעתו בשתי ראיות: מסורת שבידו על ניקוד התיבה, וע”פ הכלל המובא במחברת התיגאן. מארי משיב על דבריו שבע הערות:
1. ע”פ המובא “בספרים המדוייקים”.
2. ע”פ כללי הדקדוק: “שווא הרי”ש מתנועע.. ולעולם כל שוא הבא אחרי תנועה גדולה דינו להתנועע. וכאן הרי בכל הספרים המדוייקים הקמץ שתחת היו”ד נמשך בטעם מפני המאריך, להורות שהוא קמץ רחב דהיינו תנועה גדולה”.
3. וראיה מ”הסכמת חכמי הדקדוק”, והם: הרד”ק בפירושו, מהר”ש בן מלך בספרו מכלל יופי, וכ”כ הרמ”ש.
4. עוד “ראיה חזקה” מארי מוכיח מניקוד התיבה: “יען כי בתיבות הללו מִיָּרְדִי רָדְפִי, הדל”ת והפ”א רפויות. ואילו היו בקמץ חטוף ושוא נח היו צריכים להידגש”.
5. מארי מציין סתירה בדברי מהרי”ץ ב”חלק הדקדוק”: בין מ”ש כאן בניגוד לדברי המדקדקים, “ולא זכר שר התורה שהוא בעצמו כבר הסכים וסתם כדברי המדקדקים, והוא בפרשת וירא (יט, כא), עיין שם.
6. עוד מארי דן במ”ש מהרי”ץ בספרו עץ חיים, בסדר תפלת חנוכה, ומעיר כי נדחק לסמוך דבריו כלשון קדשו: “לפי ספרי תימן ישנות”. מארי סובר כי אין זו ראיה עדיפה בהדגישו הערה יסודית עד מאוד, שהזכירה בהקדמתו הראשונה לביאור “מסורת מדויקת” (עיין שם היטב), וז”ל: “ואני אומר בודאי שלא ראה כל ספרי תימן, שהרי נעלם מעינו הקדושה מה שראיתי בכמה תכאליל כת”י ישנים מנוקדים בניקוד העליון שנכתבו ע”י גדולים מחכמי התימן בדורות שלפניו והביאו מזמור זה בסדר חנוכה, וכדרכם בקודש, כל מקום שבא שוא נח לא היו נוקדים אותו לגמרי. ברם הכא ניקדוהו כזה מירדי, והרי זה מורה באצבע ומכריז בעליל שחכמי הקדמונים בתימן היו קורים אותו בשוא מתנועע”. מארי גם דוחה את מ”ש מהרי”ץ להוכיח מ”שיטת מחברת התיגאן”, בטענה ברורה: “שהרי לא מצינו שדיברו על זה בפירוש לא במחברת הגדולה ולא במחברת הערבית”.
7. מארי מסיים בכלל הקבוע בידו לסמוך דבריו על מסורת המקובלת מרבותיו: “שכן קבלת אבותינו כדמוכחא מילתא בתכאליל שהיו מניעים את השוא, ואין לשנות”.
ו. וְקַשְּתוֹתָם (לז, טו).
מארי כותב במסורת מדויקת: “להדגיש השי”ן וממילא השוא מתנועע, והתווי”ן רפויים”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “השי”ן רפה והתי”ו דגש וכן הסכימו דפוסים אחרונים”.
מהרי”ץ יסד את דעתו על מסורת שבידו, המוצאת סימוכין בספרי “דפוסים אחרונים”. מארי משיב על דבריו חמש הערות:
1. ע”פ “המנהג פשוט ומפורסם בקריאה”.
2. וראיה מ”כמה ספרים מדויקים”.
3. עוד ראיה מ”שיירי דפים כתבי יד עתיקים על קלף שנכתבו בתימן”.
4. וראיה איתנה מדברי המדקדקים, ומהם: הרמ”ש, וכ”כ רבינו יונה בספר הרקמה, וכ”כ הרד”ק בשורש קשת, ומהר”ש בן מלך בספר מכלל יופי.
5. בדברי מהרי”ץ מארי תמה על סתירה, בין מ”ש כאן לבין מ”ש בירמיה, עיי”ש.
יסוד דברי מהרי”ץ הנשען בזה על הסכמת “דפוסים אחרונים”, נדחית מפני המנהג הפשוט, כמה ספרים מדויקים, דברי המדקדקים וגם מדפי כת”י עתיק.
ז. וְלֹא ראיתי (לז, כה).
מארי כותב במסורת מדויקת: אין געיא בתיבת “ולא”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “הוי”ו געי”.
מהרי”ץ מציין זאת כמסורת מקובלת בידו, אך מארי משיב בשתי הערות:
1. ראיה ממסורת מקובלת: “מעולם לא שמענו מי שגועה בתיבת ולא”.
2. ועוד ראיה של “כל הספרים, גם המדויקים” שמארי בדק וראה, ולא מצא בהם געיא בוי”ו”.
ח. אֶשְׁמְרָה דְרָכַי (לט, ב).
מארי כותב במסורת מדויקת: הכ”ף בתיבת “דרכי” בפתח.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “הכ”ף קמץ”.
מהרי”ץ מציין מסורת שבידו, אך מארי משיב עליו שלש הערות:
1. ראיה שב”כל הספרים הכ”ף פתח”.
2. עוד ראיה “כמשפטו לפי הדקדוק”: “כי אין כאן לא אתנח ולא סוף פסוק”.
3. וראיה מפורשת מארי מוכיח מן המוסרה על פסוק אחלי יכנו דְרָכָי (לקמן קיט, ה).
ט. שַׁתּוּ (מט, טו).
מארי כותב במסורת מדויקת: הטעם בתי”ו וקריאתה מלרע.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “הקריאה המקובלת בידינו לקרותה מלעיל, וכמו שתה תחת רגליו. ור”י לומברוזו כתב להיפך, ובספר לוית חן כתב שהיא מלעיל כקבלתנו”.
מהרי”ץ יסד דבריו על שלש ראיות: “הקריאה המקובלת בידינו”, השוואה לפסוק נוסף, ודעת בעל לוית חן. ומזה הוא דוחה למ”ש המדקדק ר”י לומברוזו. מארי העיר על דבריו שבע הערות:
1. חיזוק מהשוואה לפסוק: “דכוותה שַׁתּוּ בשמים פיהם (לקמן עג, ט)”. והיא השוואה חזקה יותר למלה הדומה ממש לתיבה הנידונה כאן, ולא כדברי מהרי”ץ המשווה לתיבה בעלת משקל לשוני שונה.
2. ראיה מחזקת מ”כל הספרים גם רבים מהמדויקים”.
3. ע”פ המנהג הרווח והידוע: “וכן המנהג פשוט בקריאה, ומעולם לא שמענו מי שקורא אותן מלעיל”.
4. דעת המדקדק הרמ”ש: “וכבר עמד הרמ”ש ז”ל על זה וכתב בהדיא דהוא מלרע”. ושם בדבריו הוא משיב לחולקים עליו, ומוכיח כדבריו מדברי רש”י והראב”ע ורד”ק בספר המכלול (דף קמ”ט), עיי”ש.
5. עוד ראיה מדברי המדקדק מהר”י לומברוזו ז”ל עצמו המובא בדברי מהרי”ץ.
6. את הראיה של מהרי”ץ המשווה עם הפסוק “שַׁתָּה תחת רגליו”, מארי דוחה מצד המסורת המקובלת באותו הפסוק שאף בו הקריאה היא מלרע.
7. מארי עוד מחזק את הקריאה המקובלת בפסוק “כל שתה”, ע”פ השוואה לתיבה הדומה ממש בכתוב “שַׁתָּה עונתינו לנגדך (לקמן צ, ז), שגם היא נקראת מלרע. אמנם, מארי מציין את דברי המסורה המבדילה בין שני הפסוקים, אך הוא דוחה למסורה בטענה יסודית ועקרונית: “ואם כי המסורת מחלקת בינהן, מסורת אבותינו וקבלתם תכריע, ואין לזוז מדרכם”.
מארי שב ומחזק את מסורת הקריאה כשהוא מציבה על אדני המסורת המקובלת. די בעיקרון זה כדי לדחות אפילו את הדעה המפורשת בדברי חכמי המסורה, וביותר כאשר מסורת אבותינו נתמכת בראיות מהשוואת פסוקים ומדברי המדקדקים. וכך מארי מסיים וכותב בהדגשת כלל מנחה: “וכלל הוא אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כמותם, שאם אינם נביאים, בני נביאים הם, וכאן הרי המנהג פשוט בקריאתן מלרע, ואין לשנות”.
י. בְעֶלְיוֹן (עג, יא).
מארי כותב במסורת מדויקת: “הבי”ת מנוקדת בשוא.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “בקצת תיגאן הבי”ת בקמץ ומקצתן בשוא, וצ”ע”.
מהרי”ץ ציין למסורת חלוקה בתיגאן, ונשאר בצריך עיון. מארי מוכיח את דעתו בשלש ראיות:
1. ראיה “בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני הבי”ת בשוא”, ויש בזה כדי להכריע בין כתבי התיגאן.
2. ולמ”ש מהרי”ץ, מארי מעיר כי “העיקר כהתיגאן שניקדוה שוא” שנזכרו ג”כ בדברי מהרי”ץ.
3. עוד ראיה מוכחת ממסורת הקריאה הנהוגה והרווחת: “שהרי העולם קוראים אותה בשוא, ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כמותם, ואל תשנה”.
יא. יְמִין (עז, יא).
מארי כותב במסורת מדויקת: “מלת יְמִין היו”ד נקוד בשוא”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “ברוב ספרי תימן היו”ד בקמץ, ומקצתן בשוא כבדפוסין”.
מהרי”ץ יסד את דעתו על “רוב ספרי תימן”, לעומת מקצתן הסוברים אחרת. הוא גם מציין כי סברת מקצת ספרי תימן שווה לנוסחה המובאת בספרים המודפסים הידועים ומצויים. מארי משיב על כך ארבע הערות:
1. ראיה מוכחת “בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני”, המשנה את ההגדרה שציין מהרי”ץ להוכיח כדבריו ע”פ “רוב” ספרי תימן.
2. ולמה שמהרי”ץ מצא נוסחא המנקדת מלה זו בקמץ, מארי מעיר כי “אין לחוש” לה, וטעמו מבואר ע”פ המשמעות הנכונה בפירוש מלה זו: “כי בקמץ משתנה פירושו כלומר ימין שהוא עליון ויהיה עליון תאר לימין, ואין זה נכון, יען כי מלת עליון תאר להקב”ה”.
3. את דבריו המבוארים היטב מתוך משמעות הכתוב, מארי עוד מוכיח בהשוואה לפסוקים דומים המחזקים ומאמתים גירסה זו: “כמו יְמִין ה’ (לקמן קיח, טו), זרוע השם (ישעיה נא, ט).
4. משמעות המלה המחייבת ניקוד בשוא, מוכחת עוד בדברי המפרשים, רש”י והראב”ע והרד”ק”.
מארי קבע את נוסחת הכתוב ע”פ בחינה רחבה יותר של ספרים כת”י ודפוסים רבים עד מאוד. פירוש הפסוק כשלעצמו מהווה הוכחה ברורה ומוחלטת לאימות נוסחא זו, ועל כך אי אפשר לערער אלא בהצעת פירוש אחר שיהיה תואם גם הוא לכתוב. שאמנם, הדבר ייתכן כמו שנמצא מחלוקת בין המדקדקים בפירוש פסוק, וממילא גם בנוסחת הכתוב בניקוד או בטעם (כגון במ”ש מארי במסורת מדויקת למזמור י’ פסוק י”ד בתיבת “יעזוב חלכה”, וכן במזמור מ”ה פסוק י’ בתיבת “ביקרותיך”, ועוד יש. וע”ע במ”ש הגאון הרב שלום יצחק הלוי זצוק”ל בספר חיי שלום להוכיח כדעת מהרי”ץ ע”פ פירוש הכתוב, ובע”ה עוד נוסיף בו עיון), אך לעת עתה המוציא מחברו עליו הראיה להוכיח פירוש כשיטתו.
יב. נֶאֱמָנִים (קיא, ז).
מארי כותב במסורת מדויקת: “האל”ף בשוא סגול”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “בספרי תימן האל”ף בשוא פשוט לבד וא”כ השוא נח, כי אותיות אחה”ע כשהשוא נע צריך להיות שוא פתח. גם יש עליו קו לומר כי הוא נח יוצא במבטא עם הנו”ן”.
מהרי”ץ יסד את דעתו בראיה אחת כפי מה שמצא בנוסח הכתוב ב”ספרי תימן”. מארי משיב חמש הערות:
1. ראיה מוכחת “בכמה מדויקים”.
2. עוד ראיה מדברי הרמ”ש המוכיח שכן הגירסא “במקצת ספרים האל”ף בחטף סגול”, לעומת “ספרי ספרד בשוא לבד”.
3. ואפילו ממה שמהרי”ץ מצא כתוב “שוא לבד” בספרי תימן, מארי מוכיח אחרת מתוך הידוע בשיטת חכמי תימן הקדמונים בכתביהם: “ופשיטא דאפילו לספרים שניקדוהו בשוא לבד, האל”ף יוצא במבטא כי השוא שבו מתנועע, שהרי בכמה תכאליל כת”י ישנים מחכמי תימן הקדמונים הביאו מזמור זה בענין ברכת חתנים וכדרכם בקדש שכל שוא נח לא ניקדוהו לגמרי, אבל כאן ניקדו האל”ף בשוא, ומינה תילף שהיו הקדמונים קוראים אותו בשוא מתנועע”.
4. ראיה מוכחת ע”פ הרווח בקריאה: “ופוק חזי שכן עמא דבר ומסורת אבותם בידם, דמעולם לא שמענו מי שקורא האל”ף נחה כלל וכלל”.
5. ועוד ראיה מודעת מתוך השוואה אחידה במקרא: “שאין הבדל בין זה ובין כל נאמנים שבמקרא, בכולן האל”ף יוצא במבטא”.
מארי מחזק את הנוסחא במסורת הכתוב על יסוד שיטתיות הידועה בדרכם של חכמי תימן בכתביהם. וכלל מוצג הוא כאן: “כל שוא נח לא ניקדוהו לגמרי”. ע”כ כל שוא שנוקד הוא שוא נע, ואע”פ שהוא מנוקד רק בשוא לבד ולא בשוא פתח כטענת מהרי”ץ. מהרי”ץ עוד כתב להוכיח ממה ש”יש עליו קו”, וקו זה מוכר בשיטת הסופרים לציין נחות במבטא הקריאה בשוא או בשאר טעמים, ואפשר שנוסחא זו נזדמנה ליד קדשו. אולם, בספר התהילים שהגהתי לפני מארי שנדפס ע”י המדקדק הידוע רעדלהיים, והוא אכן נקט בסימון קו במקומות המורים על נוחות התיבה, כאן בפסוק דנן “נאמנים” לא סומן כל קו, ואדרבא הניקוד הוא כמ”ש מארי בפתח סגול.
יג. אָנָּה ה’ מלטה (קטז, ד).
מארי כותב במסורת מדויקת: “אנא מלעיל”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “כולהון מלרע. כי הטעם בנו”ן בכל ספרי תימן ובדפוסים הקדמונים, וכ”כ בעל מקנה אברהם, וכ”כ הר”ם קזים וז”ל ואל תטעה לקרות אנא מלעיל, כמו ימה, שמה, כי אות ראשונה יסוד בהם, אבל אנא אות ראשונה נוספת שהוא כמו נא לכן תקראנה מלרע, עכ”ל. ועיין במוסרה בפ’ ויחי ובפ’ כי תשא על מלת אנא מוכח הכי, ועיין ערוגת הבשם פ”ו דף י”ט ע”א ה”ה”.
מהרי”ץ יסד את דעתו בארבע ראיות: קביעה כללית במקרא “כולהון מלרע”, כל ספרי תימן ובדפוסים הקדמונים, המוסרה, ודעת המדקדקים בעל מקנה אברהם, הר”ם קזים וס’ ערוגת הבשם. מארי משיב בחמש הערות:
1. ראיה מדברי המדקדקים: מהר”ש בן מלך, והרמ”ש בשם הרד”ק.
2. מארי כותב שכן גם נטיית דעת הרב ערוגת הבשם.
3. ראיה ממנהג הקריאה הידוע והרווח.
4. ראיה מהשוואת הכתובים עם פסוק ט”ז “אָנָּה ה’ כי אני עבדך”, ומארי האריך בזה במסורת מדויקת לישעיה פרק ל”ח פסוק ג’, “תראנו משם”.
5. ומכל זה מארי מוכיח “שגם לפי המוסרה כך משפטן”.
יד. אֲמִילָם (קיח, י-יא-יב).
מארי כותב במסורת מדויקת: “הלמ”ד בשלושתן קמץ”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “תלתיהון בפתח, וכ”כ רד”ק שבא בפתח מקום צירי מפני ההפסק”.
מהרי”ץ יסד את דעתו על כלל בכל שלושת הפסוקים, וראיה מהרד”ק. מארי משיב בשש הערות:
1. ראיה “בכמה ספרים קמאי ובתראי ודוקני”.
2. מוכח “לפי הדקדוק, יען דשלשתן באו בסוף פסוק, ונקמצו כמשפטן”.
3. ראיה מהרב הגדול מהר”י לומברוזו, שהביאו מהרי”ץ כדלקמן.
4. מארי תמה על הקביעה של מהרי”ץ כאן לעומת מ”ש “בפירושו לאגדתא דפסחא שחיבר בימי בחרותו, אחרי שהביא דעת הנוקדים הלמ”ד בפתח, סיים דהרב הגדול מהר”י לומברוזו כתב שהוא בקמץ, והבוחר יבחר, עכת”ד”.
5. מוכח ע”פ משמעות המלה כמ”ש הרד”ק ומהר”ש בן מלך בספרו מכלל יופי.
6. וראיה מסכמת מדעת “גדולי המדקדקים”: הראב”ע ז”ל בפ’ תצוה, ועוד בפירושו כאן בתהילים ומדבריו מוכח שכן מסכים רבי משה הכהן, ורבי’ יונה בן גנאח בספ’ השרשים (ודבריו ע”פ הכלל בסוף שער ו’ מספר הרקמה).
טו. וְאֶצֳּרֶנָּה (קיט, לג).
מארי כותב במסורת מדויקת: “הצד”י בחטף פתח”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “הצד”י דגש ובשוא לבד”.
מארי משיב בארבע הערות:
1. מוכח ע”פ “רוב המדויקים”.
2. ראיה ש”כן כתבו המדקדקים”: רבינו יונה בספרו הרקמה, ומהר”ש בן מלך במכלל יופי, והרד”ק במכלול, הביאו הרמ”ש.
3. ולמ”ש מהרי”ץ, מארי מעיר שזו הנוסחא רק “במקצת ספרים”, ו”לזה נוטה דעת הרמ”ש”.
4. וראיה מבעלי הקריאה “הדייקנים”.
לאחר שמארי מוכיח מכת”י והספרים, ודעת המדקדקים, הוא מחזק בראיה מבעלי הקריאה. אלא שבזה מארי מבחין הבחנה ברורה: אמנם, אנו סומכים בראיה על מנהג הקריאה הרווח, וכמ”ש הרבה פעמים לאמור “ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כמותם”. אלא שגם בזה יש לבחון היטב ולהבדיל בין הקריאה “בין המון העם”, ובין בעלי הקריאה היודעים פרקם בדקדוק הכתובים והם מן ה”הדייקנים”. והראיה תעדיף ותכריע כדעת בעלי הקריאה הדייקנים.
טז. יַעַזְרֻנִי (קיט, קעה).
מארי כותב במסורת מדויקת: “העי”ן בפתח”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “העי”ן בשוא, לא בפתח”.
מארי משיב בשתי הערות:
1. ראיה “בכל המדויקים”.
2. מדברי הרמ”ש שכתב כמ”ש מהרי”ץ, אלא שהוא ציין לדעתו שהיא רק “במקצת מדויקים”.
יז. שישלם (קלז, ח).
מארי כותב במסורת מדויקת: “היו”ד דגש, וא”כ שוא שבו ממילא הוא מתנועע”.
מהר”י צאלח כתב בחלק הדקדוק: “היו”ד רפה ויוצאה במבטא עם השי”ן”.
מארי משיב בארבע ראיות:
1. ע”פ ראיה “בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני”.
2. עוד ראיה “בתכאליל כת”י ישנים מחכמי תימן הקדמונים”.
3. השוואת כתובים עם מלת “שידבר – בה” (שיר השירים ח, ח).
4. וכן ע”פ הקריאה הרווחת: “ומעולם לא שמענו.. פוק חזי שכן המנהג מפורסם בין הקהל להניעו”.
