א. מלה המתחילה באות יו”ד והיא סמוכה לאחר שם אדנו”ת, מארי הורה להיזהר להפסיק מעט בין השם לתיבה כדי שלא יבלע היו”ד של שם אדנו”ת. והם בשני מקומות בתהילים: “אדני יתן” (ס”ח, י”ב), וכן “אדני יום” (שם כ’).
ב. בספרי התהילים מצוי הרבה שסימנו געיא תחת אות יו”ד או ה”א בשם הוי”ה, או געיא תחת האל”ף בשם אלהים, או אלהי, ומארי השמיטן בכל הספר.
ג. כל תיבה שמשמעה שלילי בפסוק, והיא סמוכה לכינוי משמות הקדש או מלה המתייחסת לה’, ויש חשש במשמעות לחירוף ח”ו, הופרדה בטעם פסיק כדי להרחיק ביניהן. כמו:
1. בפסוק “כי לא אל חפץ רשע I אתה” (מזמור ה’ פס’ ה’). יש פסיק אחר תיבת כי, ופסיק אחר תיבת רשע.
2. וכן “יתעב I ה'” (ה’, ז’) יש פסיק בין מלת יתעב למלת ה’ (עיין מסמ”ד).
3. “ובוצע ברך נאץ I ה'” (י’, ג’), יש פסיק אחר תיבת נאץ להפריד בינה ובין השם.
4. וכן בפסוק “על מה נאץ רשע I אלהים” (שם פסוק י”ג), פסיק בין רשע לבין אלהים.
5. וכ”כ בפסוק “תושיע I ה'” (ל”ו, ז’) בשם הרמ”ש (בתהילים מזמור י’ פס’ ג’), כי נכון להפסיק הטעם ביניהם שלא יהא נראה ככופר ח”ו עכ”ל (ע”פ מסמ”ד ויקרא י’, ד’).
6. וכ”כ בפסוק “וַיֹּרֵם אֱלֹהִים חֵץ” (ס”ד, ח’) בשם מהר”י צאלח: “צריך לדקדק להפסיק בין תיבת אלהים ובין תיבת חץ, ע”כ, וכן המנהג ידוע ופשוט”.
7. וכן בפסוק “יודוך עמים אלהים” (ס”ז, ד’, ועוד שם ו’), יש פסיק בין עמים ובין אלהים (מסמ”ד).
8. וכן בפסוק “כי אתה I עמל וכעס תביט” (שם פסוק י”ד) פסיק בין מלת אתה למלת עמל (כמ”ש במסמ”ד לויקרא פרק י’ פס’ ד’, וכ”כ בנפש יוסף עה”פ י’, ג’).
9. וכ”כ בפסוק “אדני, למות תוצאות” (ס”ח, כ”א) להפסיק מעט אחר שם אדנו”ת.
10. וכ”כ בפסוק “אם תקטל אלוה I רשע” (ק”מ, י”ט), יש פסיק בין תיבת אלוה לתיבת רשע, שח”ו לא ישמע מגדף.
11. כ”כ בפסוק “ה’ I לא גבה לבי” (קל”א, א’), כמ”ש מארי בזה”ל: “כתב הרמ”ש דיש פסיק בין השם ובין לא גבה שלא יהא כאומר ח”ו כי השם אינו גבוה, ומקרא כתיב (לקמן קלח, ו) כי רם ה’ וכו’ וגבוה, עכ”ל”.
אבל במקום שאין חשש חירוף לא ציינו פסיק, כגון: בפסוק “האשימם אלהים” (ה’, י”א). אין מפסיקים אחר תיבת האשימם, וכמ”ש במסמ”ד (שם) “מנהג הקריאה המפורסם ברבים אין מפסיקין אחר תיבת האשימם, ואין שום חשש לחירוף חס ושלום כמו שאין פסיק בפסוק וישמידם ה’ מפניהם (דברים ב, כא)”.
ד. מבטא אותיות השימוש לשמות הקדש. נכון הכלל הזה בכל שמות אלוהות, הן של קדש והן של חול. ומחסרון ערכם של שמות החול שהם “אחרים” הדגשנו להשמיטם מן הכותרת:
יש שבע אותיות הנסמכות כאותיות השימוש לפני שמות הקדש, כגון: ב-אלהים, ו-אדני. הן נחלקות לשתי קבוצות ע”פ משקלן במבטא אות הא’ שבראש שם הקדש, וכך חלוקתן: ה, מ, ש – הנסמכות לשם “אלהים”, “אדני” וכיוצ”ב, מחזקות את אות הא’ שבראש השם להיות מבוטאת. כמו “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים..” (תהילים ח’, ו’. ועוד ע”ד, י”ב). “עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה” (פ”ז, ג’. ועוד צ’, א’. קל”ו, ב’). “שה’” (קמ”ד, ט”ו).
ב, ו, כ, ל – הנסמכות לשם “אלהים”, “אדני” ויוצ”ב, מחלישות את אות הא’ שבראש השם להיות נבלעת. כמו “..אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה” (תהילים ג’, ג’. ועוד מ”ד, ט’. נ”ו, ה’, וי”א, וי”ב. ס’, י”ד. ס”ב, ח’. ס”ג, י”ב. ע”ז, י”ג. ע”ח, ז’, י”ט, כ”ב. פ”ו, ח’. ק”ח, י”ג), “צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים..” (מזמור מ”ב פס’ ג’. ועוד מ”ב, ו’ וי”ב. מ”ג,ה’. מ”ז, ב’ וי’. מ”ט, ח’. נ’, י”ד. נ”ז, ג’. ס”ב, ו’ וי”ב. ס”ו, א’ וג’. ס”ח, ה’, ל”ב, ל”ג, ל”ה. פ”א, ב’). “.. יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר” (כ”ב, לב. ועוד ק”י, א’. ק”ל, ו’). “.. אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי” (ל”ה, כ”ג). “.. שַׁתִּי בַּאדֹנָי ה’ מַחְסִי..” (ע”ג, כ”ח).
ואמרו סימן לדבר: מש”ה מוציא וכל”ב מכניס, ופירושו: מש”ה מוציא [אותיות מש”ה מוציאות ומבטאות את הא’], וכל”ב מכניס [אותיות וכל”ב מכניסות ומבליעות את הא’].
יוצא מהכלל הם שני השמות הבאים: “וַאֲדֹנֵינו..” (קל”ה, ה’), שאע”פ שאות וי”ו סמוכה לשם, האות אל”ף שבראש השם יוצאת במבטא. “לַאֲדֹנֵי” (קל”ו, ג’), שאע”פ שאות למ”ד סמוכה לשם, אות האל”ף יוצאת במבטא.
ה. בכל המקרא כשתבוא מלת “לפני” בסמוך לשם ה’, אין גועים בה כלל. וכמ”ש מארי במזמור צ”ח פסוק ט’ בזה”ל: “לִפְנֵי-ה’, בכמה מדוייקים אין געיא לא בלמ”ד ולא בפ”א, וכן המנהג מפורסם בקריאה ברוב העולם שאין הבדל בין זה ובין כל מלת לפני שבכל המקרא, כולן נקראין בקריאה אחת, ואל תשנה”. וכן הוא בנ”ו, י”ד. ס”א, ח’. ס”ח, ד’. צ”ו, י”ג. צ”ח, ט’. קט”ז, ט’.
