משנתו של מהרי”ץ ערוכה בכל ושמורה. ונשבחה היא עד מאוד בדברי מארי שהגה בהם, ופלפל והעיר והאיר בהם בענוות קדש, ובטוב טעם ודעת, כדרכם של חכמי אמת בתורת אמת. וזאת אעיר אל לבי לפני הקורא: ראויים הדברים להבחן היטב בעיון מפורט ומדוקדק. וכאן אסכם לעצמי רק במעט מן העיון הנלמד כאן במזמורי התהילים, ויהא זה רק כפתח נוסף לעורר את הקוראים ללמוד ולעיין.

יסודות בשיטת מהרי”ץ, מניתי לעצמי בסיכומם כאן במדגם של עשרה יסודות, ולא בהכרח ע”פ עדיפותם:

א. מסורת הקריאה ביד מהרי”ץ – יסוד ראשון פשוט וברור נקבע ע”פ מסורת הקריאה השגורה והשמורה בפיו, ממה שקבל וממה שידוע ומצוי. בהרבה פעמים מהרי”ץ ציין לגירסא בקיצור לש”ק, בלי תוספת המעידה על מקור או הנזקקת לראיה. אך יש ומהרי”ץ מביאה בציון מסורת הקבלה שבידו: “כך קבלנו”, “הקריאה המקובלת בידינו”.

ב. “המנהג הקדמון” – אפשר שכוונתו למנהג קריאה הידוע ליחידים כ”קדמון”, לעומת המנהג הקיים ורווח. וכדרכו בקדש הוא החזיק במנהגים הקדמונים לשמרם ולחדש אותם. אלא שבמדגם שבכאן נמצא ביטוי זה רק פעם אחת, והוא נתון חלש כדי ללמוד את ערכו, וע”מ לקבוע לו תוקף מן הראוי שיבוא הרבה פעמים.

ג. המסורה – מהרי”ץ נסמך בהרבה פעמים על שיטת בעלי המסורה, אך לא במקום קבלה ומנהג.

ד. השוואה לפסוק – השוואת מקראות גם היא עיקרון לאימות מסורת הגירסא, ומהרי”ץ מציין זאת בכמה מקראות. ופשוט הוא, שאם ידיעת הגירסא רופפת ומקבלת חיזוק ממלה דומה במקום אחר, שיש בזה ראיה טובה ללמוד, אלא שלפעמים תשתנה הגירסא גם במלים דומות מפני משמעות הכתובים, או כללי דקדוק מיוחדים לספרי אמ”ת או מסורת מקובלת המבחינה בין המקראות.

ה. משמעות הפסוק – מהרי”ץ מסתייע גם במשמעות הכתוב ע”מ לבסס נוסח וגירסא. בפסוק אחד “מה אדיר שמך” (ח, ב) הוא גם מחזק ראיה ע”פ משמעות הכתוב המוכחת בהבדל שבקול הקריאה. משמעות הכתוב מחייבת מאוד בקביעת גירסתו בניקוד ובהטעמה, שכן עניינם של ניקוד וההטעמה המשמשים כמרכיב פרשני, ובשום ופן ל תמצא בהם סתירה למשמעות.

ו. כלל נכון לכל ספרי אמ”ת – מהרי”ץ מציין כלל שהוא מיוחד לספרי אמ”ת, שהם כידוע שונים במערכתם מטעמי שאר כ”א ספר המקרא. ופשוט שזה הוא עיקרון יסודי לקבוע גירסא נכונה, הרבה יותר מהשוואת מלים במקור שאינו מספרי אמ”ת.

ז. מחברת התיגאן – מהרי”ץ נסמך על כללי הדקדוק המובאים במחברת זו, שהיא מקובלת בין חכמי תימן כמקור מוסמך ומהימן לדקדוק השייך למסורת תימן.

ח. חכמי הדקדוק – מהרי”ץ נסמך הרבה על חכמי הדקדוק, כאשר לפעמים הוא מציין אותם בכינוי כללי “המדקדקים”, אך ברוב הפעמים הוא מציין אותם בשמם המפורש או בשם כתביהם. כאן נזכרו בשמותם: הר”ם קזים והרד”ק. ובשם ספרי דקדוק: יסוד הדקדוק, לוית חן, מקנה אברהם וערוגת הבשם.

ט. ספרי תימן או התיגאן – בלשון מהרי”ץ יש הבחנה בין ספרי תימן לבין התיגאן, ושניהם כינויים לספרים שנכתבו בתימן בדורות קודמים ע”י סופרים ידועים או הידועים בנאמנות גירסתם. אך ההסתמכות עליהם איננה מוחלטת מפני ההבדלים המצויים ביניהם. מארי יוסף צובירי מדגיש בהקדמתו למסורת מדויקת וכן בהקדמתו לסידורו השלם ח”ב, כי סיבה נוספת מנעה הסתמכות מוחלטת על ספרי תימן והתיגאן, והיא מפני פיזורם הרב שמנע אפשרות להשיג הרבה מהם ולבחון אותם ע”פ רובם. לפיכך, יש ומהרי”ץ נסמך בהם על “ספרי תימן” בלשון כללית, יש שהוא מציין “כל ספרי תימן” או “כל ספרינו”, יש והוא מציין “רוב ספרי תימן” או שהוא מביא ראיה דווקא מ”מקצתן”. בתיבת “בְעֶלְיוֹן” (עג, יא) הוא מציין מחלוקת בתיגאן ונשאר ב”צריך עיון”. סימוכין אלו כמבואר אינם מוחלטים. הם משאירים פתח לעיון נוסף המשיג מספר רב יותר של כת”י, כדי לבחון אותם היטב על מנת לקבוע על פיהם את הגירסא הנאמנה.

י. ספרים מודפסים – מהרי”ץ מסתמך גם על הספרים המודפסים לאימות גירסא המצויה בידו. הוא מציין אותם בפשטות כספרים מודפסים או בכינוי “ירושלמים”, בכוונתו לספרים מודפסים ידועים בנאמנות מסורתם ובהקפדת נוסחאותיהם. יש והוא מציין ראיה מ”דפוסים הקדמונים”, ויש והוא דווקא נסמך על “דפוסים אחרונים”. ובכל אלה עדיין אין נוסחא אחידה, וע”כ הוא מזכירם בהתאם כראיה בד”כ מ”כל הדפוסים”, ובמעט הוא נסמך על מקצתם. אכן, הספרים המודפסים לא קבלו מעמד שווה או קרוב לכת”י, וכתבי היד הם אשר משמשים כראיה נאמנה למסורת המדויקת. ואמנם, הן כת”י והן המודפסים תלויים בתנאי נאמנות של הסופר והמהדיר, ורק משנודעה זהות הסופר או המהדיר או נשמרה מסורת נאמנותם, רק אז הם זכו לשמש ראיה מוסמכת.

לערכה המהותי של מסורת הקריאה בנקודותיה ובטעמיה, אציין שתי הערות שיש להן חשיבות רבה:

א. מהרי”ץ מציין בקביעות את המסורת המקובלת בידו ושגורה בפיו, ואותה הוא מחזק ביסוד אחד או בכמה מעשר היסודות הנ”ל (ועוד יסודות רבים הנלמדים למעיין במשנתו).

ב. מהרי”ץ מציין בתיבת “שויתי” (טז, ח) בזה”ל: “כך קבלנו קריאתו. וכך לימדתי ברבים”. ללמד, כי עמלו הרב לקביעת מסגרת ברורה של נאמנות המסורת, בא לשני פנים שהם אחד: מחד לשמר את הקבלה מדור לדור, ומאידך להורותה לרבים. כך למדנו גם מדברי מארי המדייק בתיבת עזרנו (קכד, ח) כדעת מהרי”ץ, ומכאן הוא מעיר לטעות הרווחת בין המוני עם, וכותב במסקנה: “ועל כן צריך כל מנהיג בקרב קהלו ללמדם”.