עם היותה נביאה, כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאלו אשר נאמר עליהם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי”.(רמב”ן)
עצה כללית להינצל מהעוון המר של לשון הרע ומעונשו נתנה לנו כאן התורה, אומר ה”חפץ חיים” בספרו “שמירת הלשון”, היא לזכור בלב ולהזכיר בפה גודל העונש על עבירה חמורה זו.
לכאורה אין הדברים מתיישבים עם המציאות, שכן עובדה היא שגם אחרי אמירת “זכור וגו” – ולעתים אף בעת אמירתו -אדם מדבר לשון הרע.
איה אפוא עצת התורה? אך כבר אמרו “כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא, מכם הוא ריק”, ואם כן עלינו לתלות את האשמה בנו. ואכן מתקיימים בנו, בעוונותינו הרבים, דברי הנביא ישעיה: “יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני” – אומרים אנו “זכור”, אולם רק בפינו בלי התבוננות. אילו היה האדם מעלה על לבו לקיים את הזכירה כפי שציוונו ה’, בוודאי היתה התועלת גדולה להינצל מעוון זה.
ארבעה עניינים כוללת מצוות הזכירה: א) “זכור את אשר עשה” – כלומר, את מה שעשה. ב) למי עשה – למרים. ג) באיזה מקום שעשה – בדרך. ד) באיזה זמן אירע הדבר – בצאתכם ממצרים.
זכירת ארבעה פרטים אלה הינה הכרחית, וגדולה היא התועלת הנובעת מהתבוננות בהם. ראשית, יש לזכור ולהתבונן בגודל העונש שנענשה מרים – עונש הצרעת שנחשב לעונש קשה עד מאוד עד שאי אפשר להירפא ממנו אם לא שיתנהג הקדוש ברוך הוא עם המצורע שלא בדרך הטבע וירפאנו. גם טומאתו חמורה עד מאוד – הוא משתלח מחוץ לשלוש מחנות, דבר שלא מצאנו בשאר הטמאים, המצורע גם מטמא בביאתו לאוהל וחשוב כמת.
הפרט השני מדגיש את העובדה שמדובר כאן בצדקת גדולה כמרים אשר היתה נביאה, ומי הבאר עלו בזכותה. אף היא לא דיברה, אלא באחיה אשר אהבתו כנפשה, וסיכנה עצמה להצילו מן המים. הדיבור שדיברה לא היה בגנותו, אלא מה שהשוותה אותו לשאר הנביאים, ולא דיברה בפניו שיתבייש ולא בפני רבים, אלא בינה לבין אחיה הקדוש אהרון בצנעה, וכוונתה היתה לבניינו של עולם.
משה מצידו לא הקפיד על דברים אלה, שנאמר “והאיש משה עניו מאוד”. ואף על פי כן לא הועילו לה כל מעשיה הטובים ונענשה בצרעת. לשני פרטים אלה מצטרף המקום שבו נענשה – בדרך.
גודל צדקותה וזכויותיה הרבות לא עמדו לה כדי לעכב את ענישתה עד בוא בני ישראל למקום חניה. אילו נענשה בעת חניה, לא היה הדבר ניכר ומפורסם כל כך. אולם עתה משנענשה בדרך הליכתם, כמו שנאמר “והעם לא נסע עד היאסף מרים”, התגלתה כלימתה לכל, כמו שנאמר “הלא תכלם”. ההדגשה האחרונה היא – “בצאתכם ממצרים”. לומר לך שהמעשה אירע בתחילת השנה השנייה לצאתם ממצרים, ועדיין לא נודע לכל גודל העונש המגיע עבור עבירה זו.
מכל זה יוכל האדם להתבונן בקל וחומר לגבינו, הרי כולנו כאזובי הקיר לעומת מרים הנביאה! כיום יודע כבר כל אחד מהו גודל העונש על עבירה זו; ואם כן, אם לא יישמר בלשון הרע, אפילו לא יהא רק כעין הדיבור שדיברה מרים, ובפרט אם ידבר מתוך כוונה לגנות את חברו ולביישו, בוודאי לא יינקה מהעונש הגדול של הצרעת או מעונשים אחרים תמורתו. וגם לא ימתינו לו מלהענישו. והשומע ומקיים תמיד לזכור באופן שנתבאר כאן, יינצל מעוון זה.
מאליו מובן שצריך כל אחד להיות בקי בפרטי הדינים של איסור לשון הרע, כדי שידע ממה להיזהר. שאם כן מה תועיל לו זכירת מעשה מרים?
