אשתי שתחי’ בין שלל עיסוקיה הקדושים עוסקת בהדרכת כלות. לפני מספר שנים תוך כדי הסברה לאחת הכלות ענייני השקפה, הן הגיעו לנושא שבו הזכירה אשתי את אברהם אבינו ע”ה. הכלה שאלה את אשתי, שהוכתה בתדהמה, “מי זה אברהם אבינו?”.
מסתבר שאיכשהו ה”מידע ההיסטורי” של מי היה אברהם אבינו, (אולי בשיעורי התנך), חמק עבר מכלתנו היקרה. והנה רק בהיותה כלה, ובשל שרצתה לעשות הכנה לחתונה, זכתה לשמוע שוב על אברהם אבינו. ומשם עשתה כמה צעדים משמעותיים בהכרת יהדותה השורשית.
הסיפור הזה נראה אולי שונה ומפתיע אך המציאות עולה על כל דמיון. בעוד שרוב קוראי העלון הזה בוודאי יודעים למשל כיצד קוראים קריאת שמע. ישנם עשרות אלפי יהודים שלא יודעים בכלל מהי קריאת שמע …
בפרשתנו יהודה ניגש ליוסף בכל הרבדים
(תפילה, מלחמה, פיוס) כדי להחזיר את בנימין לביתו. הוא מוכן להשתמש בכל הכוחות והאפשרויות שיש לו, מאחר והוא ערב להחזירו לאביו. “כי עבדך ערב את הנער מעם אבי”.
בתורת החסידות מוסבר בהרחבה שיהודה מסמל את הערבות שיש לכל יהודי כלפי אחיו שעדיין “נער” בתורה ובמצוות כלפי אבינו שבשמיים. היינו שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשים לבנו אל היהודי שנמצא מסביבנו – בשכנות, במקום העבודה, לימודים וכו, ולראות כיצד ניתן להצילו בכלל, ולהדליק את נשמתו בפרט.
מסופר כי בהיות האדמור ה”אמצעי” (הלא הוא רבי דב בער, בנו של האדמור הזקן) עוסק בלימוד התורה, היה כה שקוע בלימודו עד כי היה מנותק לגמרי מהנעשה סביבו בעולם המעשה ..
ויהי היום וישב בחדר שליד בנו התינוק שהיה בעריסה. ולא שמע כלל את קול בכיו.. אביו, האדמור הזקן (הלא הוא רבי זלמן שניאור מליאדי, בעל התניא והשולחן ערוך) שהיה בקומה אחרת במבנה והיה עסוק גם הוא בלימוד תורתו הקדושה, ניגש לעריסת התינוק, מצאו בצרה, הרגיעו, ניגש לבנו והסביר שיש לשמוע את בכי הילד..
כלומר גם במצב נעלה כל כך, לא ניתן להתעלם מבכי הילד..
האדמור הזקן למעשה גילה וחידד יסוד גדול בעבודת השם. שלמרות שנדרש מכל אחד להתעלות בענייניו למקום הגבוה ביותר שיוכל, עם זאת, את קולו של הילד שבוכה מעומקי נשמתו, יש לשמוע! יש להקשיב לילד (אף שייתכן כי מבוגר הוא בשנים) שצועק מעומקי ליבו, עד כי לעיתים אינו שומע את צעקת נשמתו בעצמו, ואינו מבין מה מפריע לו.
יש לדעת כי כל אחד ואחת מאיתנו ערבים את הנער. כי אחים אנחנו. ולא מצד הגוף דווקא כי אם בעיקר בנשמה!
שבת שלום.
