והדבר כלל לא מובן, איך יתכן שחזל מכנים לבת ישראל בכינוי “מכוערות” והוא דבר שלא יעלה על הדעת, שהרי התורה היא פנימית והיא רואה את הדברים במקום הפנימי שלהם ועד שהרי ‘אשה יראת השם היא תתהלל” ואיך יתכן שיכנו כך לבת ישראל ?
ישנם כמה הסברים לדבר. וננסה לגעת בכמה מהעיקריים שבהם. ראשית אין מקרא יוצא מדי פשוטו. ובהקדים שאדם צריך ללמוד להכיר במעלותיו. אדם שמכיר במעלותיו ויודע להשתמש בהם חכם יותר מזה שאינו מכיר במעלותיו אף אם הוא עניו בעיניו. מכיוון שענווה אינה אי הכרה במעלות. להיפך ענווה יכולה לחול רק אצל אדם שמכיר במעלותיו ומשתמש בהן. אלא שאז נדרשת ממנו ענווה, הינו ההכרה בכך שהמעלה הגיע לו מאת השם. וזהו משל לכל יופי שיהיה מגיע לאדם בין בגשמיות ובין כתכונה טובה, כל מעלה שתגיע אל האדם מהבורא תיקרא יופי, וגם כפשוטו אשה למשל אל לה להתכחש ליופיה הגשמי או הרוחני, ועל אף שיש מקום גדול לדון איך מבטאים אותו וכלפי מי, עדיין צריכה היא לדעת להשתמש במעלותיה אלו שהרי כך השם ברא אותה.
ובכל זאת ישנם גם שושנים בין החוחים, היינו יפיפיות שנמצאות בתוך משפחה כעורה ביותר, במידותיה ובמנהגיה, והחן והיופי הניבט מהן יהיה קשה להעבירו בשרשרת הדורות מפני פחיתות ערך הסובבים את השושנה, ולכן המיוחסות מדגישות את מעלתן השורשית, שהן מגיעות ממקום שבו כל הסביבה תומכת, וכל ההיסטוריה והחינוך מראה על יושר, והגינות, ויופי רחב יותר ועמוק יותר, שזוהי בהחלט מעלה שצריכים לדעת להכיר בה. ולכן המיוחסות אומרות “תן עינך במשפחה” שהרי לבסוף לקחת לך אשה שתמשיך איתה דורות, והיינו שזו הכוונה שלקיחת האשה היא לבנים ולדורות.
אלא שבכיעור יש משהו גדול מאוד, אם יודעים להסתכל עליו נכון, ובהקדם שמסופר על איכר אחד שהיה הולך עם שני דליים מן המעיין לביתו, הדרך מן המעיין לבית לקחה כ-20 דקות, דלי אחד היה שלם בעוד הדלי השני היה סדוק, אחרי 20כ שנה שאיכר זה היה הולך עם הדליים שמע לפתע את הדלי הפגום מדבר אליו ואומר, איכר יקר אני מצטער מאוד שאתה צריך לסחוב אותי ואני מודה לך על כך שלמרות שאני פגום וחסר, אתה סוחב אותי ומשקיע בי, לא מבטל אותי ולא מחליף אותי.. אמר לו האיכר, אדרבה אני מאוד נהנה ממך ואני משתמש בך הרבה, שהרי אם תשים לב לדרך, תוכל להבחין בכך שדווקא בצד שלך פורחים עצים ופרחים יפים, רק אתה זה שיכולת להשקות אותם בצורה כזו… ומזה למדנו שבכל חיסרון ישנו יתרון אם יודעים להשתמש בו כראוי, וזהו מה שאומרות למעשה המכוערות.. הם אומרות לנו יש את הכוח של “לשם שמיים” היינו שהגענו למקום שיש בו ריק, וממקום כזה יודעים ולומדים לעבוד ללא אינטרסים, זהו מקום שאין מה לטעות בו. כי אם רוצים להפוך חסרון ליתרון , לימון ללימונדה, זה חייב להיות מדוייק. רק לרצון השם, אחרת איך הכיעור יהפוך לתרון…
ובזה יובן יותר גם פירושו של המגיד מקוז’ניץ וזה לשונו : יפיפיות – הן בעלי תורה ומצוות ומעשים טובים, מיוחסות – אף שאינם בעלי תורה ומצוות יש בהם זכות אבות, מכוערות – רומז לאותן יראים אשר מביטים ומסתכלים בגנותם ופחיתותם ומדמים עצמם לגרועים שבעולם כדוד המלך שאמר “חטאתי לנגדי תמיד”. והיא מדריגת בעל תשובה. וכך מתפרש “ובלבד שתעטרונו בזהובים” , היינו, שמבקשות סייעתא דשמיא לקיום מצוות, לזכות להיות צדקניות. ובדרך רמז, יש לקשר זאת לגמ’ (נדרים סו.) ” ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית ר’ ישמעאל וייפוה, אמר לו ר’ ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו, והתירה ר’ ישמעאל. באותה שעה בכה ר’ ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן “. “ואין עניות אלא בדעת”, והיא המכערת אותן, ואם ילמדו אותן דעת יחזרו ליופין מבחינה רוחנית, ואז נראה ש” כולך יפה רעיתי ומום אין בך “.
ועוד יותר מזה, שיש לומר שהמכוערות הן בעלות התשובה (וכן בעלי התשובה) שבאו ממקום שלא היה בו יופי ולא יחוס, והם באו לקדושה לא מתוך אילוץ או הכרח או מתוך תשוקה חיצונית, אלא אך ורק מתוך רצון כנה ואמיתי להתקרב אל היופי האלוקי האמיתי, והם מקיימות בשלימות את “שקר החן והבל היופי אשה יראת השם היא תתהלל” כי מכיוון שמשליכה את כל עברה, וענייני ההבל הקיימים בעולם השקר, ודבקה כאן בעולם הזה בהשם יתברך, בזה דווקא מגיעה לאמרת חז”ל “במקום שבעלי תשובה עומדים… אפילו צדיקים גמורים לא עומדים..” והיינו שיש כאן כיעור ועבר מכוער והוא לא נעלם או הוחבא, אדרבא כל כולו של בעל התשובה מוקף במשפחה וחברים מהעבר, אך מזה הוא עושה מטעמים להשם, ומזה דווקא היא מתחזקת ומתעצמת ואומרת “לשם שמיים, לשם שמיים” עד שהקב”ה מעטרנו בזהובים בע”ה בגאולה האמיתית והשלימה אמן.
