דבר שמושג על ידי תפילה הערך שלו שונה לחלוטין, כמו שמצינו בגמרא בברכות (לא:) על חנה שהתפללה רבות שיוולד לה בנה שמואל, וכאשר אמר לה עלי שהוא חייב מיתה מפני שהורה הלכה בפני רבו, ענתה לו במשפט קצר שגנז את רעיון המיתה – “אל הנער הזה התפללתי”… אפילו שהבטיח לה בן יותר צדיק, כיון שאת שמואל השיגה על ידי תפילה.
טבע בני האדם שכאשר ניתכת צרה על ראשם מיד פותחים ספר תהילים ופונים ומעתירים בתפילה בפני בורא העולם שיחוס ויושיע, אלא שצריך לדעת שלא כך היא הצורה של תפילה, אלא על כל דבר שאדם צריך בחייו, מקטן ועד גדול הכל צריך עליו תפילה.
נשאלת השאלה: מה זה נקרא דבר קטן, שגם עבורו האדם צריך להתפלל? התשובה לכך יובן על פי המסופר על רבי נתן מברסלב, שפעם אחת הגיע לרבו, רבנו נחמן מברסלב ללא כפתור בחולצתו, כששאל רבנו לפשר הדבר, השיב לו רבי נתן: שלא מצא תופר שיתפור לו את החולצה, מיד אמר לו רבנו: “התפללת על זה”? תמה רבי נתן ושאל: “וכי צריך להתפלל על כפתור בחולצה”? השיב לו רבנו בנחרצות: “האם יש דבר בעולם שאין צריך להתפלל עליו”?!
וכמו כן מסופר על רבי מנחם מנדל מרימנוב שישב על שולחנו של רבי אלימלך מליז’נסק, ושכח השמש להניח כף לפני רבי מנחם מנדל, ומפני יראתו מרבו לא העיז לפצות פה ולבקש כף, וכך נבצר ממנו לאכול את המרק שהוגש לשולחן.
לפתע פנה אליו רבי אלימלך: “מדוע אינך אוכל”?? מלמל רבי מנחם מנדל ואמר: “לא הוגשה לפניי כף”.
אמר לו רבי אלימלך: הרי לך, שלא על ארוחה בלבד צריך להתפלל, אלא אפילו על כף צריך להתפלל לקב”ה שיזמן לך.
אך עם כל זאת מגלה לנו הזוהר הקדוש שמי שמתפלל על דברים גשמיים ואומר לה’, “הב הב” (כלומר תביא לי בלי מטרה), הוא דומה לכלב.
אז לכאורה מה יעשה אדם, לא יתפלל? אלא ודאי שחייב להתפלל על הכל, רק שכל דבר צריך לנתבו לרוחניות, ואז התפילה היא על התועלת הרוחנית שתצא מאותה ישועה. כלומר: אדם שמתפלל על זיווג – שיתפלל שתהיה לו אישה צדיקה, שתעזור לו לעבוד את ה’, שיחנכו את ילדיהם לדרך התורה והמצוות וכו’.
וכן אדם שמתפלל על פרנסה – שיתפלל שתהיה לו פרנסה טובה על מנת שיוכל ללמוד תורה בישוב הדעת ולפרנס את בני ביתו בכבוד, שיוכל לקיים את המצוות בהידור, לקיים מצות צדקה, ושאר מצוות הקשורות בממון.
ועל ידי כך האדם יזכה לקבל מה’ יתברך מה שליבו חפץ, ויזכה להגיע לדרגת השלמות בתפילה.
מסכת ברכות דף ו:
אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה.
כלומר: אל יזדרז האדם לעזוב את בית הכנסת בצעדים גדולים ומהירים, לפי שמראה הוא בכך שישיבת בית הכנסת דומה עליו כמשא כבד.
אך הוסיף אביי ואמר: שלא נאמר דין זה אלא לאדם שיוצא מבית הכנסת, אך בשעה שנכנס לבית הכנסת מצוה עליו לרוץ.
הקשה ה”פני יהושע” (ד”ה “אמר”): מה החידוש באיסור לפסוע פסיעה גסה ביציאה מבית הכנסת, הרי תמיד אין לפסוע פסיעה גסה, משום שיש בכך סכנה כמבואר במסכת שבת (קיג:) – שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של האדם? ותירץ: שכוונת רב הונא להשמיענו שאפילו באופן שמותר לאדם לפסוע פסיעה גסה, כגון: שממהר לדבר מצוה, מכל מקום אין לו לעשות כן כשיוצא מבית הכנסת, לפי שהרואים אותו אינם יודעים שהוא ממהר לדבר מצוה, וסוברים שישיבת בית הכנסת היא עליו כמשא כבד.
אמר אחד מן החכמים לרב ביבי בר אביי, ויש אומרים שאמר כן רב ביבי לרב נחמן בר יצחק: מהו ביאור התיבות (תהילים י”ב, ט’): “כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם”? אמר לו: “כרום” – אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהן.
ופירש רש”י (ד”ה “ברומו”) כגון: תפילה שעולה למעלה.
מסכת ברכות דף ז.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין אנו לומדים שהקב”ה מתפלל? שנאמר (ישעיהו נ”ו, ז’): “וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי”.
“בבית תפילתם” לא נאמר, אלא “בבית תפילתי” – מכאן אנו למדים שהקב”ה מתפלל.
ומה ה’ יתברך מתפלל? אמר רב: “יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמיי את כעסי ויתגברו רחמיי על מדיותי המחייבות את בניי בדין, ואתנהג עם בניי במידת הרחמים, ואכנס למענם לפנים משורת הדין”.
מסכת ברכות דף ח.
אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ויכול להיכנס להתפלל בבית הכנסת, ואף על פי כן אינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע של הקב”ה.
נשאלת השאלה: מה הטעם שמי שאינו נכנס לבית הכנסת להתפלל נקרא שכן רע לקב”ה? כתב בשיטת ר”י בן ברכיה (ד”ה “הן”): מפני שאינו בא להתראות עמו בבית שכינתו.
ו”בחיי אדם” (בצוואתו בית אברהם, אות ז’) הוסיף לבאר בזה: שכן דרך השכנים הטובים שאוהבים זה את זה, מחמת שאחד רוצה להתקרב לחבירו הולך מפעם לפעם לבקרו בביתו, וכשהשכנים רעים ואינם אוהבים זה את זה אין האחד הולך לבית חבירו, וכן מי שאינו הולך לבית הכנסת שהוא מקום שהקב”ה נמצא בו, כפי שראינו בהמשך שאין לו לקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, הרי הוא נקרא שכן רע.
מסכת ברכות דף לב:
אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה, יותר מעשיית מעשים טובים.
והראיה לדבר: שהרי אין לך אדם גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, ואף על פי כן לא קיבל את מה שרצה – להיכנס לארץ, אלא בתפילה – שזכה רק לראות אותה, אבל להיכנס לתוכה לא זכה, ואם הוא לא היה מתפלל על כך, גם לראות הוא לא היה זוכה.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה לבקשתו, לא יתייאש אלא יחזור ויתפלל שוב, שנאמר (תהילים כ”ז, י”ד): “קַוֵּה אֶל ה’, חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'”.
וגם אם רואה האדם שהתפלל לה’ מעומק ליבו לביטול הגזירה, ובכל זאת באה אליו גזירה קשה, צריך להאמין באמונה שלמה שבלי התפילה, היה יכול להיות מצבו הרבה יותר קשה, ובזכות התפילה נמתקה מידת הדין והקלו בעונשו.
