היה רבי מאיר אומר (ראש השנה יח.), שניים שעלו למיטה וחוליין שווה, וכן שניים שעלו לגרדום שהוא בית משפט שדנים בו נפשות להריגה כדי שידנו אותם, ושניהם נתפסו על דבר אחד.
זה ירד מהמיטה והבריא, וזה לא ירד מהמיטה, וזה ניצל ממיתה וזה לא ניצל ממיתה.
שואלת הגמרא: מפני מה זה ירד מהמיטה והבריא, וזה לא ירד מהמיטה והבריא? ומה הטעם שזה ניצל וזה לא ניצל? מתרצת הגמרא: שזה שירד או ניצל התפלל ונענה בתפילתו, וזה שלא ירד או ניצל התפלל ולא נענה.
ומפני מה זה נענה וזה לא נענה? כי זה התכוון בתפילתו ולכן נענה, וזה לא כיון בתפילתו לכן לא נענה.
שואל שאלה עצומה הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצוק”ל: הלא מדובר כאן על שני חולים ש”עלו למיטה” וחוליים שווה, והרופאים כבר נתייאשו מחייהם, וכן השניים שעלו לגרדום למשפט ההריגה, וכאשר ניגשו כולם להתפלל היעלה על הדעת שלא יכוונו בתפילתם, והרי זה הברירה היחידה שנותרה להם?? אלא היה אומר רבי אליהו, שבוודאי התכוונו למה שביקשו, אלא אותו אחד שלא הבריא לא האמין באמונה שלמה שהוא יכול להשיג על ידי התפילה את בקשתו, אלא הוא ביקש “רפאינו” אך לא האמין באמונה שלמה שה’ יתברך יושיע אותו!!
ולצערנו כך גם המצב היום רח”ל, כשמתפללים עבור חולים, ואפילו כשמגיעים עד כדי בכייה בתפילה, כמדומה שהם כבר מיואשים.
וצריך האדם לדעת: שלא כך מתפללים! אלא צריך להאמין באמונה שלמה בכוח התפילה, כי אדם שמתפלל תפילה כשהוא מאמין באמונה שלמה שה’ יתברך יעזור לו, בוודאי שתקובל תפילתו.
תגובה אחת
איזה חידוש מדהים.. מממש עצה נפלאה איך התפילה שלנו תתקבל