ישנה גמרא מיוחדת במסכת מנחות שאומרת כך (הסוגריים בתרגום חופשי) : “אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות (תגין, קוצין שעל האותיות) אמר לפניו רבש”ע מי מעכב על ידך (מי מכריח לשבת ולעשות זאת כביכול) אמר לו – אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, תילין תילין של הלכות אמר לפניו – רבונו של עולם הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות (שהגיע בנס לבית מדרשו של רבי עקיבא דורות רבים מאוחר יותר בזמן) ולא היה יודע מה הן אומרים… תשש כחו! כיון שהגיע לדבר אחד (שלא היה ברור לתלמידים) אמרו לו תלמידיו, רבי מנין לך? (מה ההסבר או הראיה וההוכחה לדבר זה) אמר להן – הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו (של משה) חזר ובא לפני הקב”ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני”
ולא מובן כלל וכלל.. מדוע חלשה דעתו של משה רבינו כיוון שלא הבין דבר ממה שאומרים. ואחר כך נרגע ששמע שהוא המקור לכך. האם למשה רבינו הייתה כזו גאווה חלילה, שלא אכפת לו שלא הבין את התורה ובלבד שיזכירו את שמו? או יפרסמו את שמו לתהילה? האם ייתכן לומר שברגע שהבין שהוא המקור לכל זה הוא יירגע לפתע, גם בלי שיבין כלום מהשיעור? ובכלל הייתכן שמשה רבינו שבחינתו חכמה לא יבין מה הם אומרים?
תשובה מופלאה לשאלות אלו ישנן בשיחה מדהימה שאמר הרבי מליובאוויטש בהתוועדות בשנת תשכ”ו ובה הרבי הסביר את המהות הפנימית של קבלת התורה. ובדרך השיחה גם הסביר את עומק המאמר הנ”ל. ובתרגום חופשי וקצר אומר הרבי מעין כך :
התורה היא כמובן חכמה מופלאה והיא חכמתו של הקב”ה, בצמצום כזה, שאפשר לתפוס ולהשיג אותה ממש, כל אדם לפי שכלו ולפי מעלתו וכליו. התורה טומנת בתוכה הכל מכל כל, וכמאמר בפרקי אבות “הפוך בה והפוך בה דכולא בה” היינו שהכל כתוב בגלוי או ברמז או בדרש וסוד, בצורה כזו או אחרת, פנים ואחור בתוך התורה, וכך גם לומדיה, ככל שאדם עוסק בתורה ומבין בה יכול הוא להיות חכם וידען, בקי וחריף, ממולח ומתוחכם יותר ויותר!
אך למעשה התורה היא לא רק חכמה, ואף כי החכמה היא חלק מרכזי בה. לא היא הראשונה במעלה, ואדרבא ייתכן שאדם יעסוק בתורה ויהיה ממש נבל ברשות התורה. כי אין לו דרך ארץ, או שעוסק בתורה לצורך עצמו בעוד התורה מטרתה לחברו עם השם.
ועל זה באה ההכנה לפרקי אבות שקוראים בין פסח לעצרת – ומתחילה בכך ש”משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע”. ממי קיבל משה תורה? מסיני. היינו שסיני שהוא הנמוך שבהרים, שלא הגביה את עצמו, ולא החזיק מעצמו יותר מאחר, ממנו למד משה איך לומדים תורה. איך לומדים חכמה אמיתית. כי משה רבינו היה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה. וכמבואר, שמשה ידע את מעלתו ויכולתיו הנפלאות, אך לא זקף אותם לעצמו הוא ידע שיש השם מעליו, והוא קיבל את כוחותיו במתנה, ועד שמשה רבינו היה כה עניו, שסבר שאם יתנו כוחות אלו לאדם אחר ישתמש בהם טוב יותר ממנו, ולכן לא הרגיש את עצמו נעלה על אחר. למעשה הוא לא כל כך הרגיש את עצמו כעיקר אלא את הבורא… וכך גם אחריו, יהושוע לא אמר דברים מעצמו אלא – קיבל ממשה וזקנים מיהושוע, והיינו לא רק את מאמרי התורה עצמה אלא גם ובעיקר (שהרי היו עוד חכמים ובזה הם נבדלו הנשיאים בעיקר) בכך ש”קיבלו” ממנו את התורה מלשון כלי קבלה. כלי של ענווה.
ובזה יובן הסיפור של משה רבינו ורבי עקיבא. לא יעלה על הדעת שמשה רבינו לא הבין את תוכן הדברים. שהרי משה רבינו למד תורה מאת השם ושרה עם המלאכים וקלט, ולכן ודאי לא יהיה פחות מאחד התלמידים. אלא שמשה רבינו שראה איך שרבי עקיבא מסביר הסברות גדולות ונפלאות, רמות והגיוניות, ולא ניתנות לעצירה, חלשה דעתו בכך שלא ראה בו בינתיים את הבסיס של התורה. היינו שעם כל גדולתו העצומה וסבורותיו העמוקות, עדיין לא ראה בו את הענווה, את ההתבטלות לרבותיו, את אי ההישענות על בינתו בלבד, את הקבלה הטהורה מדור דור. עד ששמע שאומר תשובה שהיא לא מתוך הגיון, אלא מתוך קבלת הדורות מתוך ביטול לחכמים – “הלכה למשה מסיני” או אז נחה דעתו של משה. ועד ששאל את השם מדוע שאדם זה לא יהיה נותן התורה בעצמו. כי מצד עניין הענווה, מצד זה הוא ראוי ללמד תורה ולקבלה.
שנזכה לקבלת התורה מתוך פנימיות ושמחה.
