במהלך פסוקי הקללה בפרשה, הכתוב מנמק את הסיבות שגרמו לבוא הקללה על עם ישראל: “ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך, כי לא שמעת בקול ה’ אלוקיך, לשמור מצוותיו וחוקותיו אשר ציוך (מ”ה) : והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם (מ”ו): תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (מ”ז): שתי שאלות מתעוררות בקריאת הפסוקים הללו:
א. מה היחס בין הנימוק שמופיע בפסוק מ”ה שקובע שהקללות באות היות ו”לא שמעת בקול ה’ אלוקיך”, לבין פסוק מ”ז, שממנו משמע שעם ישראל עבד את ה’ אך לא מתוך שמחה?
ב. הנימוק שמופיע בפסוק מ”ז קשה מצד עצמו. האם העובדה שבני ישראל לא קיימו את המצוות בשמחה מצדיקה את בוא הקללות שמופיעות בפרשה?
הסבא מקלם ר’ שמחה זיסל מתמודד עם שתי השאלות . הוא מסביר את הפסוק “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”: “…וזהו כוונת הפסוק ‘תחת אשר לא עבדת’ פי’ אל תתמה למה באו עליך הצרות ח”ו, למה? כי לא עבדת את ה’ רק לבטנך עבדת, וכבודך…כל עבודת האדם האוהב עצמו, הכל לטובתו מכווין, או כבוד, או ריווח ממון, או שארי מדות, וא”כ עבדת את עצמך’ על כן לך אל עצמך ובקש עזר רק מעצמך; וסיים הפסוק אות ומופת כי לא עבדת השי”ת רק עצמך, והראיה שלא חדירת והרגשת בנפשך שמחה עצומה מרוב כל, יותר מרוב כל, כי הם הלא נחמדים מזהב ומפז רב, ולמה לא הרגשת בעבודת השי”ת, כאילו החלש הנוטה למות, ומתחדש בו רוח חזק רוח חיים, הלא הרווה ישוב נפשו וישמח, ככה היה לך להרגיש בעבודתך שתעבוד השי”ת, כי כל עבודה ועבודה הלא תוסיף ידיעה חדשה והרגש חדש, ולמה לא שמחת כבזה כעל כל הון, וע”כ כי לא עבדת ד’ א’, רק בטנך עבדת, כדברי בעל חובת הלבבות ז”ל, עבדנו בטננו ולא בוראנו…” (אור רש”ז על חמישה חומשי תורה, מהדורת תשל”ז, חלק ב’, עמוד קסה).
עבודת ה’ לא מתוך שמחה היא סימן לכך שהאדם לא עובד את ה’ אלא את עצמו, שהרי עבודת ה’ אמורה להיות מלווה בשמחה מתמדת של עיסוק בקנייני הרוח. לפי ר’ שמחה זיסל, פירוש הפסוק “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב” הוא שהקללה באה עקב כך שעם ישראל לא עבד את ה’ אלא את עצמו, והראיה לכך היא שהוא לא עבד א ה’ בשמחה. הסברו של ר’ שמחה זיסל לפסוק נותן מענה לשתי השאלות שבהן פתחנו: גם לפי פסוק מז העונש בא בגלל שבני ישראל לא עבדו את ה’; והסיבה לקללה אינה העבודה שלא בשמחה מצד עצמה אלא שהעבודה שלא בשמחה מעידה שבני ישראל לא עבדו את ה’. שאלת השאלות איך התורה מצוה אותנו על שמחה? הרי שמחה היא ענין רגשי? וכי הדבר תלוי בו?
אלא, אומר הרב זמיר כהן (בספרו ‘מפתחות לחיים’) שהמלה “בשמחה” היא אותיות “מחשבה”, ללמדנו שאין השמחה תלויה במה שיש לנו או אין לנו אלא תלויה בצורת ההתייחסות המחשבתית במה שקורה לנו. ולמעלת השמחה אין שיעור, והיא עד כדי כך שהיא אחת מארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם. ועוד הרבה שבחים ומעלות יש לה כדלהלן: כתוב בספר “אורחות צדיקים”- שאדם מקיים מצוה בשמחה שכרו גדול פי אלף יותר מאשר אם מקיימה בלי שמחה. כותב הפלא יועץ שכדאי שאדם יאכל בסעודה דברים שטעימים לו לחיך כדי שיברך את ברכת המזון בשמחה. נאמר: “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים” והביא הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט”א (בספרו אגרת לבן תורה) ספרים שפירשו שמי שנהנה בעבודת השם שלו כלומר עובד בשמחה מעלתו גדולה יותר ממי שעובד את ה’ בלי שמחה. אמר הרב מיכאל לסרי, כתוב “משנכנס אדר מרבים בשמחה, משנכנס אב ממעטים בשמחה” ולא נאמר ‘מפסיקים לשמוח’, רואים מפה שכל הזמן צריך לשמוח. יש מעלה גדולה מאד להיות בשמחה, ואם אדם יגיד לעצמו איך אשמח עם כל הייסורים והצרות, אז יזכור את דברי הבן איש חי שאומר שלאדם אין סיבה להיות עצוב מהעולם הזה כי הכול עובר, ויזכור שבסוף מתוך הרעה יראה איך היה הכול לטובה, וזה רמוז במלה “שמח”- “שם מח” שרואה את הנולד ואת הטובה ומתמלא כולו שמחה.
