זכות אבות -מעלה או מגרעת?
כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו
אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחסדים כצורים וגבעות הלל על ידי אבות ואמהות (רש”י).
ידועים דברי השל”ה על הפסוק: “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור”, שמיד לאחר שהוזכרה זכות אבות אומרת התורה: ‘והארץ תעזב מהם וגו’, יכולים אנו ללמוד שלעיתים לא רק שזכות אבות אינה מועילה, אלא אף יכולה היא להפוך את המצב לגרוע יותר, כיוון שזו תביעה עצומה כלפי הבנים אם אין הם הולכים בדרכי אבותיהם.
המגיד מדובנא הוסיף והמשיל על כך את משלו: משל לשניים שגנבו והובאו בפני שופט. שאל השופט את הראשון: “מי אתה?” -“אני בן של רב פלוני”. מיד דן אותו השופט לעשר שנות מאסר.
המשיך השופט ושאל את חברו: “מי אתה?” – “אני בנו של פלוני גנב ידוע”. בתגובה דן אותו השופט לעשרים יום עבודות שירות.
לתמיהת הקהל הסביר השופט: “החילוק בין שני גנבים אלו הוא פשוט – הראשון הוא בן של רב, היה לו ממי ללמוד, ולמרות זאת הוא בחר לדבוק בדרך רעה, לכן גדול עוונו מנשוא. אך השני, הלא הוא גדל אצל אבא גנב, וכי יכול הוא לעשות משהו כדי שלא להיהפך לכזה?”
כאשר בני ישראל חלילה אינם הולכים בדרך הישר, כביכול אומר הקדוש ברוך הוא – הבה נבדוק בני מי אלה, שמא בניהם של גנבים הם? למרבה הצער התשובה היא: בני אברהם יצחק ויעקוב.
מבנים לאבות כאלו מצפה אני להתנהגות אחרת.
אך תמה בעל ‘ילקוט הגרשוני’: אם זכות אבות יכולה לגרוע, מדוע בתפילה מזכירים זכות אבות? הרי במקומות אחרים רואים אנו שזכות אבות מועילה, כפי שמצינו לאחר חטא העגל, כשביקש משה רחמים על ישראל הזכיר זכות אבות ואמר: “שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך?”
אלא, אומר ה’ילקוט הגרשוני’, יש לחלק בין זמן שבו מידת הדין מתוחה, שאז אין טעם להזכיר זכות אבות, אך כשמידת הדין אינה מתוחה, ומידת הרחמים שולטת, בוודאי כדאי להזכיר זכות אבות, שבזכותם יתגלגלו רחמי ה’ עלינו. לכן בפרשת ‘כי תישא’, הקדים משה לבקש מהקדוש ברוך הוא ‘שוב מחרון אפך’ ורק לאחר מכן הזכיר את זכות האבות, כיון שקודם ששב הקדוש ברוך הוא מחרון אפו, באמת לא היה כדאי להזכיר את זכותם.
ומוסיף ה’ילקוט הגרשוני’: במדרש פליאה נאמר: ‘להרוג אותם בהרים – אלה האבות’, ולפי מה שהתבאר אפשר לומר שדברי המדרש מיושבים היטב עם סדר הפסוקים: שבתחילה אמר משה לקדוש ברוך הוא: ‘למה יחרה אפך בעמך…להרוג אותם בהרים’, כלומר, מדוע תזכור את זכות האבות בעודך כועס על בניהם, הרי בכך, במקום שזכות האבות תצילם ממיתה, תגרום היא להפך – להורגם. לכן אני מבקש ממך: קודם שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, ורק לאחר מכן ‘זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך’.
והנה, כבר אמרו חז”ל (סהנדרין קה) שמלשון ברכותיו של בלעם ניתן ללמוד שכוונתו בכל הברכה הייתה לרעה, לכן אמר ‘כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו’. אך כיוון שהקדוש ברוך הוא לא כעס באותם ימים, הפכה הזכרת זכות האבות לברכה. לכן הקדים בלעם ואמר ‘מה אזעום לא זעם ה'”, כלומר, בתחילה ביקשתי להזכיר את האבות בשעה שהקדוש ברוך כועס, כדי שהדבר יגרום פורענות לישראל, אך מה אעשה, והקדוש ברוך לא זעם בימים אלו, וכיוון שכך דבריי הפכו להם לברכה.
