תורת חסד
“הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותיי”.
יש המכנים את המגילה בתואר: “שיר השירים של גמילות חסד”. ואכן אין בזה גוזמא מה שכן עיון בתורת החסד של בועז מעמיד אותנו על איכות מיוחדת במינה של גמילות החסדים. המדרש אומר: “תני בשם ר’ יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי ‘שם האיש אשר עשיתי עמו היום’, ולא אמרה אשר עשה עמי אלא אשר ‘עשיתי עמו היום’ הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת”.
דומה שאין תיאור מרומם יותר ואין רעיון עמוק יותר בהבנת מצוות צדקה מזה הנלמד כאן מדברי רות. העני יהיה בעיני בעל הבית הנותן אשר דרכו צומחת לו ברכה, ולא המקבל כפי שנראים הדברים לכאורה במבט חיצוני. באומרה “אשר עשיתי עמו” מביעה רות את הרגשות שהיו לה כשעמדה בשדה בועז מופתעת מקבלת הפנים החמה שלה זכתה. במקום השפלה ומרירות לב של מבקשת נדבות, היא זוכה למאור פנים של בועז. היא לא חשה כלל שהיא באה כגיורת מחוסרת אמצעים, אלא מכובדת כמי שנותנת ומשפיעה לבועז.
ובאמת בדברי בועז “הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה” יש צליל של תחנונים. בדבריו שומעים אנו כעין כמיהה ורצון שהמצווה בשלמותה תבוא לידו. יחס זה לגמילות חסדים מצאנו אצל עמוד החסד אברהם אבינו ע”ה. “וירא וירץ לקראתם. ..וישתחו ארצה. ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל תעבור מעל עבדך”. ההשתחויה והתחנונים יוצרים גם כאן את הרושם שאברהם אינו רואה את עצמו כנותן אלא כמקבל.
יסודו של יחס מסוג זה מצד מכניס אורחים, טמון בהשקפה נכונה על שורש מידת גמילות חסדים. רוב גומלי החסדים שבעולם עושים זאת מתוך רגשי חמלה ורחמים. אברהם אבינו לימד אותנו על חסד הנובע מתוך מניעים שונים לחלוטין. בפרשת וירא נאמר: ‘ויטע אשל בבאר שבע ויקרא בשם ה’ אל עולם'”. ודרשו חז”ל “אשל” היינו “אכילה שתיה לינה”. בנוסף לכך היה אברהם מלווה את אורחיו ובזה היה מכריז על שם ה’ שהוא “אל עולם” כלומר אב לכל האנושות. בגומלו חסד עם כל בני האדם, ללא שום הבדל – היה אברהם מסביר לחוסים בצילו כי הוא מאמין בבורא העולם. וכשם שהוא יתברך מזריח את השמש על כולם -על הצדיקים ועל הרשעים כאחד – כך גם הוא חייב לעשות חסד עם כל הבריות. בכך הביא אברהם לעולם דרגה חדשה של חסד – מתוך אמונה בה’, לשם שמים ולא לשם הרגעת רגשי רחמים המטרידים את הלב. תורה זו הנחיל לבניו: “ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”.
העושה חסד אך ורק מתוך רחמנות, לא ירדוף להיות הראשון. החשוב ביותר לגביו הוא שהעני יקבל עזרה. אבל העושה לשם שמים רוצה לזכות לשלמות במצווה. לכן מתוך דברי אברהם ובועז יכולים אנו להבחין בנקל כי מניעיהם היו לשם שמים.
בכך אנו מבינים את דברי המדרש המוצאים בתוך דברי בועז לרות רמזים להכרזה כי רדיפתו אחר החסד היא בשם ה’ שהוציאנו ממצרים ונתן לנו תורת אמת. מיום קבלת התורה ואיך קיבלו עליהם בני ישראל -כתפקיד לכל חייהם -לפאר שמו בעולם. והוסיף לרמוז לפסוק “ואתם הדבקים וגו” שפירושו לפי חז”ל: “הדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא רחום אף אתה רחום וכו’. כל זה כדי להבהיר וללמד ששלמות החסד היא לא זו הבאה מתוך רחמנות, אלא הנובעת מתוך הליכה בדרכיו יתברך.
לכן קריאת המגילה ביום מתן תורה משלימה דברי תורה ומפרשת את המשמעות של התגלות ה’ על הר סיני. והחסד הוא אך ורק על יסוד זה של אהבת ה’ ויראתו ותפרח אהבת רעים אמיתית.
