לא מצאנו בשום מקום בתורה הקדושה שפרשה שלמה, ועוד פרשה מרכזית כגון זאת, שבה עם ישראל מקבלים את התורה הקדושה, שתקרא על אדם שהיה גוי. ומה עוד שאפילו משה רבנו, מנהיג ומושיען של ישראל, לא זכה שתהיה פרשה שלמה בתורה שתקרא על שמו.
אך ידוע ומפורסם שיתרו, חותן משה, זכה לכך בזכות ולא בחסד. הוא זכה לשמוע שנעשו ניסים כאלו גדולים לעם ישראל בקריעת ים סוף ובמלחמת עמלק, והחליט מתוך שמיעה זו לעשות מעשה, ולבוא ולבדוק שאם יש כזאת השגחה בעולם, יש כזאת אמת מוחלטת, ראוי לבוא ולבדוק. ואם נכון הדבר, ללכת אחרי האמת הזו עד הסוף גם אם זה אומר להזניח ולנטוש את הדרך שהלך בה, ולכאורה האמין בה עד שהתבררה לו הטעות.
מידת האמת שלא יתרו, היא אשר גרמה לכך שפרשה שלמה קרויה על שמו בתורה, ועוד פרשה מרכזית כזו, שבה עם ישראל מקבלים את התורה, ומכאן האדם יראה עד כמה חביבה על ה’ מידת האמת. שאם האדם הולך בדרך שגויה בחייו, ובשלב מסוים מבין ורואה שטעה, ומשנה את מעשיו ואת דרכו עקב כך, אף על פי שתנאי הסביבה שלו והמציאות שבה הוא חי מקשים על העניין הזה ומנסים למנעו מכך, ואולי עוזב דרך שהיה רגיל בה ואוהב. אז עד כמה ה’ אוהב את האדם הזה ומכניס אותו תחת חסותו הפרטית, ומשגיח בו השגחה מיוחדת מאוד.
לפני שעם ישראל מקבלים את התורה, כתוב בפרשה “ויחן שם ישראל נגד ההר” הפסוק פותח בלשון יחיד – “ויחן” ומסיים בלשון רבים של אומה שלמה. ודייק רש”י הקדוש: “כאיש אחד בלב אחד”. היינו האחדות שהייתה בעם ישראל, היא שגרמה לקבלת התורה.
האחדות שהייתה בעם ישראל לפני מתן תורה הייתה אהבה מושלמת שאינה תלויה באף דבר, ולכן דייק רש”י וכותב “כאיש אחד” ולאיש אחד יש לב אחד. היינו שכולם היו כאיש אחד העושה בכל איבריו את רצון הלב. ובזכות המעלה הגבוהה שהגיעו, ההתבטלות והכניעה הזו כלפי הבורא שהתחילה למעשה בהתבטלות שבין אדם לחברו, היינו שאחד היה מוכן לוותר ויתור גמור לשני, היא שהביאה את עם ישראל לקבל את התורה.
וזו כל עבודת האדם כאן, בעולם בזה. להגיע לביטול הרצונות האישיים שלו, וממילא הוא עתיד לקבל מביטול זה המון, כי ברוחניות בשונה מהגשמיות הדברים הם קצת אחרת.
בגשמיות, כשאדם מוותר על משהו או נותן משהו ששייך לו לחברו, נחסר ממנו אותו דבר. ויוצא לכאורה שהוא הפסיד את הדבר לטובת חברו, אך ברוחניות, הדברים הם ממש שונים, כי כשאדם מוותר בעצמו ונותן לחברו, הוא כלל לא נחסר. וזהו בדיוק ענין הצדקה, שאדם נותן לעני, לכאורה נראה שחסר ממנו הכסף הזה, אבל באמת, כל מה שהוא עשה, הוא רק מפנה מקום בכיס שלו לעוד כסף שעתיד הבורא לתת לו. רק מה, יצר הרע, מראה לאדם, שהוא מפסיד מזה, כדי שלא ייתן צדקה, וממילא לא יקבל את השפע הראוי לו.
וגם מבחינה רוחנית לזולת, כגון שהאדם נותן מעצמו לזולת ועוזר לו, ומייעץ לו ותומך בו, הרי שהוא לא נחסר איזה משהו. להיפך, הוא מתמלא מזה שמחה, וסיפוק גדול.
כשאדם נותן באמת הוא מתמלא באהבה, הוא מתמלא בשמחה אמיתית, לכן אם האדם ייתן מעצמו לבורא עולם, ללא כל מטרה לקבל חזרה הוא יראה ניסים גדולים. כשאדם מתרגל לבטל רצונות שלו כלפי הזולת, ומעניק ונותן לחברו משלו, שזו ידידות אמיתות, אז ורק אז הוא יוכל להגיע לדרגות גבוהות בינו לבין הבורא, כי שמכניע את עצמו בפני הזולת, זוכה בסופו של דבר להיות נאמן לבורא.
