“איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה “(ל, ג) . “לא יחל דברו” – אמר רב יהודה אמר שמואל , רמז להתרת נדרים מן התורה, דכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מיחל , אבל אחרים מוחלין לו ( חגיגה י ע”א)
קיום נדר הוא מצוות עשה מן התורה, מצווה הנלמדת מהפסוקים “ככל היוצא מפיו יעשה”, מוצא שפתיך תשמור ועשית” .
העובר על הנדר עובר על מצוות לא תעשה של “לא יחל דברו”. מצווה זו בשונה מרוב דיני התורה, חלה גם על קטן הסמוך לגיל מצוות לו מוצמד הכינוי “מופלא הסמוך לאיש”. לצד המצווה לקיים נדרים , חז”ל רואים בעצם קבלת הנדר דבר שלילי, אפילו אם הוא מקויים: “רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה” (נדרים ס ע”א).
כלומר , שעדיף להתיר את הנדר מאשר לקיימו. בפרשת נדרים אנו מוצאים כמה אפיונים ייחודיים. האפיון הראשון והבולט מכולם הוא העובדה שמצוות נדרים היא יוזמה פרטית של כל אדם.
התוקף ההלכתי שניתן לנדרים בא מכח יוזמה פרטית של כל יהודי פשוט, בניגוד מוחלט לכל שאר המצוות, בהם תוקף האיסורים חל מכח ציווי ממרומים, מחשבתו של הקב”ה או של חכמי ישראל הגדולים.
זוהי תופעה מחודשת , כל ילד מגיל שלוש עשרה שנה וילדה מגיל שתים עשרה שנה מסוגלים ליצור איסור בעל תוקף הלכתי לכל דבר ועניין, למרות שהוא פרי מחשבתו של היהודי הפשוט בלבד. נדר שלא קויים או אדם שעבר על הנדר – חייב מלקות , ממש כמו איסור תורה. נניח שאדם נדר נדר שלא לאכול לחם במקרה שעבר על נדרו ואכל אומרת הגמרא שדינו מלקות, ממש כמו אכילת טריפות, פלא ממש.
זוהי תופעה שמצריכה בירור – איך נוצרת במציאות יכולת, לכל אדם, להמציא איסורים להמציא מחויבות – שבועה זה קום עשה שחל עליהם תוקף הלכתי ששווה בחומרתו לאיסור תורה?
בעקבות האפיון הייחודי הראשון שהצגנו ישנו אפיון נוסף שמייצג צד שונה במצוות הנדרים – האפשרות להתיר נדרים. התורה עוסקת הרבה בעובדה ובדרכים בהם אפשר להתיר נדרים. אנחנו בעיקר מכירים את הנדרים מהסוף, מהקצה, מההיתר שלהם. בראש השנה עושים התרת נדרים ומתירים את כל האיסורים. זה מין דבר מיוחד כזה – אפשר למחוק איסור. היה איסור והוא נעלם ונמחק.
ובערב יום הכיפורים מתכנסים כל עם ישראל ועושים התרת נדרים המונית – “כל נדרי” – כל הנדרים שנדרנו ושנידור – הכל הכל מותר. זה דבר מיוחד שאפשר להתיר והתורה מעלה שלוש אפשרויות יסוד של התרת נדרים: אפשרות ייחודית ליחסים בין איש לאישה, בין אב לבתו שזה נקרא הפרה. מצב בו מתברר שאדם מתחרט חרטה דעיקרא. להישאל על הנדרים אצל חכם.
שחכם יכול לברר לא היה בדעתך כל המשמעויות שהנדר הזה כולל. זה נקרא להתיר את הנדר. האנשים שיש בכוחם להתיר נדרים הם שלושה הדיוטות או חכם גדול, הם יכולים להתיר. בכל אופן, אנו רואים שיש הכרה אפשרית של התרת נדרים. ישנו אפיון נוסף – התורה מתחילה בפרשת נדרים ומקדישה פסוק אחד ל- “איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו” ואחרי פסוק אחד שעוסק באיש, אז התורה שוכחת שאנו נמצאים בפרשת נדרים שמדברת לכל אחד ועוברת מהר מאוד לאישה.
לאיש פסוק אחד ולאישה המון פסוקים (בערך שלוש עשרה פסוקים) . וגם כשהתורה מסכמת את פרשת נדרים היא אומרת “אלה החוקים אשר ציווה ה’ את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו”, כלומר, הנושא פה זה בכלל כבר לא פרשת נדרים שהיא קיימת בכל אדם מהר מאוד מתברר שהסוגיה פה זה איש ואישה. לזה התורה מקדישה את רוב פרשת הנדרים. תשעים ותשע אחוז מפרשת נדרים עוסקת ב- אישה “אישה כי תידור נדר לה'”.
כשהיא לא נשואה, כשהיא נשואה, כשהיא קטנה, כשהיא גדולה, כל מיני מצבים – “נדר אלמנה וגרושה”, “נדר שבועת איסר … אישה יקימנו ואישה יפרנו”. התורה מציבה את פרשת הנדרים תחת הסוגייה של אישה דווקא שתידור. וגם זה דבר שצריך להבין אותו . זה אומר משהו, יש פה אמירה של התורה שהיא מעמידה את פרשת נדרים דווקא בהקשר הזה למרות שנדרים זה סוגייה כללית שנכונה לכולם.
