“ויקם משה את המשכן וייתן את אדניו וישם את קרשיו וייתן את בריחיו ויקם את עמודיו ” (לה, לג) “ויקם משה”. תניא, רבי אומר, “ויקם משה את המשכן וייתן את אדניו וישם את קרשיו וייתן את בריחיו ויקם את עמודיו”, מכאן דמעלין בקודש ולא מורידין (מנחות צ”ט:).
מעלין בקודש ואין מורידין הוא כלל הלכתי המבהיר את הסדר בעניינים שבקדושה. כלל זה מתייחס לסדר קיומן ולדירוגן של מצוות, לדרגת הקדושה של מי שמקיים אותן ולדרגת חשיבותם של תשמישי קדושה. במקור הדין נחלקו התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. התלמוד הירושלמי ( שבת ס”ט ע”א פי”ב ה”ג) לומד זאת מהפסוק “והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר” (כו, ל) : “אמר לון רבי אימי ‘והקמות את המשכן כמשפטו’ וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון יינתן בצפון, בדרום יינתן בדרום”.
ורבים מהאחרונים פירשו את כוונת הירושלמי להלכה זו דמעלין בקודש ולא מורידין, לפיכך אין להעביר קרש שהיה בצפון לדרום דצפון מקודש טפי שהרי קדשי קודשים שחיטתן בצפון. אך התלמוד הבבלי (מנחות צ”ט ע”א) לומד זאת מהפסוק מפרשתנו “ויקם משה את המשכן”: “ומנא לן דאין מורידין, אמר רבי, דאמר קרא ויקם משה את משכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. ומנלן דמעלין, אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא ‘את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה’ ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל’ בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח”.
מדברי הגמרא אנו רואים שמה ש”מעלין בקודש” ומה ש”אין מורידין בקודש” הן שתי הלכות הנלמדות ממקורות שונים. מה דמעלין בקודש למדו ממחתותיהן של עדת קרח שמתחילה היו רק הקדש בעלמא ותשמישי קדושה ולבסוף נעשו גופו של מזבח, ומה שאין מורידין למדו מהקמת המשכן ע”י משה שעשיית המשכן וכליו היה על ידי בצלאל, והקמת המשכן על ידי משה שהיה גדול ממנו. הביטוי “מעלין בקודש ואין מורידין” מורכב למעשה, משני היגדים שונים: א . “מעלים בקודש” ב . “אין מורידין”. ההבדל בין שני ההיגדים ברור מאוד: ההיגד הראשון מתמקד בהתקדמות כלשהי, ולעומתו ההיגד השני מסתפק בכך שלא תהיה נסיגה מן המצב הקיים. הדוגמה המוכרת היא בסדר הנחת תפילין, שמניחים קודם תפילה של יד , ורק לאחריה תפילה של ראש. דבר זה נלמד אומנם לפי הסדר בפסוק שכתוב: “והיה לך לאות על-ידך ולזיכרון בין עיניך”. אך האחרונים מבהירים כי הסיבה לסדר זה היא, שקדושתה של תפילה של ראש גדולה משל יד, ומכיוון שמעלין בקודש ולא מורידין, מניחים קודם את התפילה שקדושתה פחותה, ורק לאחריה את התפילה שקדושתה רבה יותר.
אך לא רק לגבי תשמיש הקדושה חל הכלל של “מעלין בקודש ואין מורידין”, אלא גם על האדם המקיים מצווה בתשמיש הקדושה. השולחן ערוך אומר בראשית הלכות תפילין ( שו”ע, או”ח סי’ כ”ה סעיף א ): “אחר שלבש טלית מצויץ יניח תפילין שמעלים בקודש”. מסביר “המשנה ברורה” ( ביאור הלכה ד”ה: שמעלין בקודש) כך: שמעלין בקודש – על האדם קאי, שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה, כי מתחילה הוא רק מכסה את עצמו בכיסוי של מצווה, ועל ידי התפילין, הוא מקשר את עצמו בקשר הייחוד והקדושה”. וההסבר הוא כשהאדם מתחיל את יומו בקיום המצוות, מתעלה בעצמו עם קיומה של כל אחת מהן. כך הוא מתעלה בשלב ראשון, בהתעטפות בטלית וכיסוי עצמו בבגד של מצווה, אך השלב הבא, הוא שלב נעלה יותר של התעוררות וחיבור עצמי אל הקב”ה, המתבצע באמצעות קשר התפילין.
