פרשת קדושים – דבר הרב

התרצה להתקדש להשם?

בפרשת השבוע מצווה אותנו התורה “קדושים תהיו – כי קדוש אני השם אלקיכם”..

קדושה פירושה – הבדלה.  והיינו שהדבר הקדוש הינו מובדל מההויה הרגילה.  והשם בתורתנו הקדושה דורש זאת מהיהודי ואומר לו בפשיטות : כדי להיות מחובר אליי, יהיה עליך להיות מובדל מענייני העולם הזה, כי גם אני השם נבדל מענייני העולם הזה….

הקדושה והבדלנות הזו היא יקרה, בהרבה מובנים.   מצד אחד היא  זאת שהופכת אותנו להיות מיוחדים וקשורים לו יתברך מכל העמים, ומאידך היא זאת שהופכת אותנו להיות שנואים בעיניי אומות העולם (ומי שמדמה בנפשו ללכת בדרכם).  וכאן היוקר הוא בתשלום שאנו משלמים על כך (יוקר גם מלשון כבדות בארמית)  וכמאמר הגמרא : מדוע נקרא שמו סיני (הר סיני) – כיוון שמאז קבלת התורה ירדה שנאה לאומות העולם. 

ובכל זאת, כדי להבין את הדברים בעבודת השם, צריכים להבין ולהתבונן שאין הכוונה שנתרחק לגמרי מהעולם הזה, ולא נהיה קשורים אליו כלל, שזה לא ייתכן בוודאי, שהרי כל התורה כולה עוסקת בלעשות לו יתברך דירה בעולמות התחתונים, כלומר שתפקידנו הוא לעסוק דווקא עם החומר ולזככו, שהרי אין לך מצווה שאינה קשורה לגשמיות העולם הזה, שהרי קלף של ספר תורה נעשה  מבהמה, וצדקה נעשית דווקא מיגיע כפיו של אדם בעולם הזה, וכן התפילה דווקא בפה (שעקימת שפתיו דווקא נחשבת מעשה), ואפילו עניינים רוחניים כמו אהבה ויראה, עליהם להיות בלב הגשמי דווקא, ואדרבא לאחר מאה ועשרים שנה בעולמות העליונים ככל שיהיו לא ניתן לקיים מצוות ועד שכל העולמות העליונים מתענגים ממעשה המצוות של ישראל פה למטה דווקא. ועוד שגם השם יתברך הרי הוא בורא את הכל, ואין מקום פנוי ממנו, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

אלא שההבדלה היא בגילוי, ובהשפעה על העולם הזה.   כי אפשר להתחבר לעולם הגשמי על ידי שנדמים לו ומתחברים עמו באופן מגושם, ונעשים לו חבר עד שלעיתים העולם (מלשון העלם) תופס כל כך את האדם עד שיורד לרמות הנמוכות ביותר שבעולם.
אך לאידך – ניתן להשפיע על הגשמי קדושה, ולהרימו ובכך להבדילו גם הוא מיתר ההויה הגשמית אליה היה מחובר קודם (בדברים המותרים כמובן). ואדרבא בכך לא נעשים מובדלים לבד, אלא הופכים עוד ועוד חלקים מהעולם הזה ממצבם הגשמי למכון לשבתו יתברך.

אלא שלזאת צריכים להידמות לבורא, וכיוון שלא ניתן לידבק בבורא שהרי אש אוכלה הוא (והרי הוא בעין ערוך ואין סוף וכו’ וכו’) לכן הידבק במידותיו, שהקב”ה גילה לנו על ידי תורתו את דרכי ההנהגה הנכונים בהם יש ללכת ולפעול, ולכן נתן לנו את תורתו ואת מצוותיו. שהם הם המגלים את הדרך שבה לא נכנעים לעולם, ןלא מסתאבים בו, אך מאידך גם לא נעלמים ממנו, אלא מתקדשים ונבדלים ממנו רק בחלקים הלא רצויים וממילא החלקים הרצויים נמשכים ועולים ממנו כמגנט המושך את הברזל ולא את שאר החומרים המעורבים עמו.

אמנם כדי לעשות זאת יש להיות תחילה נבדל באמת, והיינו שישנם זמנים שבהם יש להיבדל לגמרי מענייני העולם, וכמו ביומו של יהודי, שראשית יומו הוא דווקא בתפילה (מלשון לתפול היינו לחבר), שבה מתחברים לבורא בכוונה להתנתק ככל האפשר מהעולם הזה, בגוף וברוח.  ולכן לפני התפילה לא עושים מלאכה, ולא אוכלים ולא שותים (מלבד טעימה שהיא לצורך התפילה עצמה), ומכוונים דעתנו לו יתברך ולאפס זולתו, כדי שהחיבור לבורא, יהיה שלם, וכדי שההשפעה שבאה אחר כך תהיה ממקום עליון.   כי איך ירים הוא את האבן והוא עצמו יושב עליה?,  וכן בתחילת חייו של האדם הוא עוסק יותר בחינוך ולימוד לפני שיוצא להתעסק עם העולם, וכן כל כיוצא בזה, שהמכוון בכל זה הוא לעלות למעלה כדי שהירידה שבאה אחר כך לעולם (אם לאחר התפילה בכל יום, ואם בכללות בסדר היום של האדם הבוגר) תהיה לצורך עלייה – והיינו העלאת כל ענייניו הגשמיים, הן של בני ביתו והן בכל הסובב אותו – אליו יתברך.     כי לכך נברא האדם לזכך את העולם ולהפכו למכון לשבתו יתברך.  והלוואי נזכה כבר בקרוב לראות את התמונה כולה בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.