יסוד גדול בעבודת האדם: על האדם לנקוט בשני הפכים – לעיתים עליו להתבונן באחרית, ולעיתים עליו לחיות דווקא את ההווה כאילו העתיד אינו קיים.
התעלמות מן העתיד נדרשת, כאשר ההתבוננות בו גורמת חולשה ורפיון ידיים. במקרה כזה נדרש האדם לחיות את ההווה בלבד.
יסוד זה מבואר בדברי חז”ל על הפסוק “אדם ובהמה”. למדנו כאן שאף על פי שעל האדם להיות ערום בדעת, כי הדעת היא מהותו, לפעמים עליו לעשות עצמו כבהמה שהיא משוללת דעת. כיצד?
כאמור, הדעת היא מהות האדם, שכן על הפסוק “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”, אומר רש”י: “להבין להשכיל”.
כלומר דמות האדם הבאה לידי ביטוי בצלם אלוקים שבו, הוא השכל הטהור.
כן מוכח מברכות שמונה עשרה שהבקשה הראשונה בהן היא על “דעת”, כי זוהי התחלת האדם ויסודו.
אחת מתכונותיה העיקריות של הדעת היא התבוננות בכל דבר על תוצאותיו, בניגוד גמור לחלק הבהמי שבאדם, הרואה רק מה שנגד עיניו.
ובאמת כל הצלחת האדם תלויה ביכולתו לחיות באופן זה של התבוננות בעתיד.
כמו שאמרו “איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם וכו’, רבי שמעון אומר. הרואה את הנולד”, כי זו דרך ההצלחה – להתבונן בעתיד הן לחיוב והן לשלילה. ראיית העתיד צריכה לנבוע מהשכל הטהור בניגוד לחלק הבהמי שאינו רואה, אלא רק מה שלפניו.
כאן מתגלה לנו היסוד: אף על פי שההתבוננות בעתיד היא הדרך הישרה באופן כללי, מכל מקום לעיתים נדרש האדם להביט רק בהווה שבו הוא נמצא.
כאשר ההבטה לעתיד גורמת לנו לרפיון, מחייבת אותנו החוכמה לחיות את ההווה, ולמלא את חובת ההווה בלי לחשוב על העתיד. אכן, זוהי דרך העבודה. כאשר אדם לומד, עליו להתרכז בלימודו כאילו רק לימוד זה קיים. כך יהיה לימודו באופן קבוע, ילמד מעט כל דבר בזמנו. מכאן נלמד שבעבודת האדם את ה’ עלינו להתרכז בעבודה בעיקר בכל הנדרש מאיתנו בהווה, ולהתעלם מגודל העבודה המוטלת עלינו בעתיד.
כאן המקום להדגיש שאין כוונת הדברים לשלול מבט לעתיד. המבט לעתיד רצוי ואף הכרחי. אולם כל זה רק כאשר יש בו כדי לדרבן את עבודת ההווה, כדי לזכור שבלי העבודה בהווה לא יהיה עתיד.
באופן כללי על האדם לחשוב על המחר, להציב לעצנו יעדים שאליהם הוא שואף להגיע. אולם בעבודת היום יום עליו להתרכז בעבודת היום, להתנתק מקשיים שפקדוהו בעבר ולהתעלם מהמשך הדרך שלפניו. גישה זו מחלקת את העבודה לחלקים קטנים, שכל אחד מהם הוא בהישג-יד. באופן זה מתחזקת האמונה ביכולת להצליח, ויש בזה גם כדי להגביר את הרצון, החשק והסיפוק.
מסופר על נער בגיל שש עשרה שלמד בישיבה בניו יורק שלא הצליח למצוא את מקומו בישיבה. הוא ניסה תחום אחר, והתנדב לארגון ה”שמירה” השכונתי. אבל גם תעסוקה זו לא סיפקה אותו.
הוא כתב מכתב לרבי מליובאוויטש זי”ע ושפך את ליבו שאינו מוצא את עצמו.
הרבי בירך אותו שיסתדר וימצא את מקומו בעולם ונתן לו עצה בגישה מקורית.
הוא אמר לו: “תלמד מדי יום קטע בפרשת השבוע, ועוד קטע בתורה שבעל פה. מה שחשוב שהלימוד “ימשך 5 דקות ביום בלבד, לא יותר. אחת לתקופת זמן תוסיף עוד דקת לימוד אחת”. העצה הזו התבררה כגאונית: הנער למד מידי יום והקפיד שהלימוד יהיה למשך 5 דקות ולא יותר. לא פעם נאלץ לעצור באמצע משפט או באמצע סיפור מרתק, והתוצאה: זה גרם לו לחשוב כל היום על תוכן הלימוד. הוא התחיל לחוש שהוא משתוקק לחזור ל 5 דקות הלימוד. אחת לתקופה התארך הלימוד והוא קיבל בחזרה את טעם התורה וחייו השתנו.
לסיכום, לעולם ישים אדם עצמו כבהמה ויראה רק את שלפניו, ואל ייבהל מרוב העבודה המצפה לו בעתיד ולא ממצב חבריו. באופן זה יוכל לנהל את מלחמתו -מלחמת היצר, בביטחון ובשלווה, לקיים את חובתו בעולמו ולעלות ולהתעלות מדרגה למדרגה. אז יקוים בו הפסוק “אדם ובהמה – תושיע ה'”.
