כל אדם גדוש במאוויים. הוא חפץ ונכסף אליהם, אלא שהמציאות בחיי היום יום מרבה לטפוח על פניו. החיים מעמידים את האדם בפני ניסיונות שונים, ומתוך כך בא האדם לתחושות של צער, כאב דאגה וקנאה.
מקור כל מחלות הנפש אלו הוא היעדר אמונה, הגורר אחריו עיוות בהסתכלות הנכונה על החיים. כי יסוד האמונה הוא -להאמין ש”אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, מה’ מצעדי גבר כוננו”.
כל מה שקורה לנו, מושגח ממנו יתברך ומכוון אלינו, וכבר הכריזו עליו משמים.
כל מינוי וכל שלטון שיש בעולם, החל במלכות ועד הממשלה הקטנה ביותר, אינם נעשים על ידי האדם, אלא הכל מונחה משמים. דבר זה למדנו מפרשת קורח. קורח רצה מדעתו לקחת לעצמו שררה ולשנות את העולם. הוא ביקש להכתיר את עצמו בכתר כהונה גדולה. אך כל מה שעשה לא הועיל, כי כבר נאמר “רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה’ תקום”(משלי).
פסוק זה מבטא את מצב האדם בעולמו. הוא מבקש עצות כיצד להיטיב את מצבו ולהגשים את רצונותיו, אך הוא שוכח שעצותיו לא יועילו כלל, כי כל חיינו הינם אך ורק על פי עצת ה’. לפיכך, האמונה היא המזור והתרופה לצער ולכאב הפוקדים את האדם בגלל מאורעות החיים. בעזרתה יוכל האדם להסיר מליבו פחד ודאגה על העתיד.
ככל שיתחזק באמונה יינצל אף מקנאה, שנאה ותחרות. לכן חייבים אנו להקדיש תשומת לב מרובה לחיזוק האמונה בכל עת, ובכל מצב.
ננסה להבין כיצד מאירה האמונה את דרכנו בהתמודדות עם מאורעות החיים.
ראשית, על האדם לתקוע בלבו את האמונה שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם ודואג לכל יחיד ויחיד. זהו תוכן העיקר הראשון מי”ג העיקרים: “אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים”. אין לשום כוח לקפח את האדם ולשלול לממנו את כל המגיע לו מאת ה’, כלשון העיקר השני: “אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים”.
לכן אין שום מקום לדאגה, כי הקדוש ברוך הוא הדואג לנו. כל אחד מקבל בדיוק מה שמוכן לו “ואין אדם נוגע במוכן לחברו”. דברים אלה הם הביטוי המעשי לדברי הפסוק “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום”
כיצד נוכל לקיים דפוסי מחשבה אלה בחיי,היום יום? בספר “מזרח שמש” מבואר ביאור של הגר”י לוינשטיין זצ”ל: “יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים”. לדבריו התנהגותו של אליעזר וצורת שיחתו מלמדים יסוד חשוב ביותר. התנהגותו מעוררת התפעלות רבה, שכן ידוע מחז”ל שאליעזר היה סבור שביתו ראויה להינשא ליצחק. אולם רעיון זה נדחה על ידי אברהם שאמר: “בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך”. כל אדם אשר היה במקומו של אליעזר היה חש עצמו בזוי ומושפל. לפיכך לא היינו מתפעלים אילו אליעזר היה מסרב למלא את השליחות, או לפחות לעשות את שליחותו באי-חשק.
אבל אליעזר הלך ברצון ובזריזות, וכשהגיע לחרן התפלל מעומק לבו, והראיה לזה: תפילתו נתקבלה מיד. אחר כך הציע את הדברים בפני לבן ובתואל בצורה ומשכנעת, עד שגם הם הכירו ש”מה’ יצא הדבר”. וכאשר נוכח לדעת שה’ הצליח דרכו, הוא השתחווה והודה לה’ ובכך הביע שביעות רצון מהצלחת שליחותו.
נשאלת השאלה: כיצד עשה זאת? כמו כן יש להשתומם ולהתפעל מכך שאת דבריו אל לבן ובתואל הוא פתח במלים “עבד אברהם אנוכי”. הוא מכתיר עצמו בתואר שכה הכאיב לו ושם קץ לתקוותו להשיא את בתו ליצחק. אמר הגר”י לוינשטיין זצ”ל: “אליעזר היה שמח בחלקו”. ביאור: לכל אדם יש תכלית וייעוד בחיים, זהו חלקו ושיבוצו בתכנית הכללית של הבריאה. אחרי שאברהם אמר לאליעזר שאינו יכול להידבק ב”ברוך”, הוא הבין מיד שאין זה “חלקו” בחיים, ושאין זו ה”המשבצת” שלו בשיבוץ הכללי בבריאה. מרגע זה ואילך הוא ידע שאין להרהר בדבר, ואם “חלקו” הוא להיות עבד אברהם, עליו למלא ייעוד זה בלב שלם ושמח.
מסקנת הדברים היא: לכל אדם יש ייעוד ותכלית בחיים, וכל אחד חי בתוך ה”משבצת” שייעדו לו בתכנית הכללית בבריאה. “משבצת” זו מחולקת למשבצות רבות, וכל יום מימי חייו של אדם הינו “משבצת” בפני עצמה.
על האדם המשכיל להבין, שבכל יום הוא נדרש למלא תפקיד שנועד לו באותו יום. עליו לדעת גם כי רכושו, מצבו הנפשי והגופני, מצב הסביבה, הם התנאים והכלים שניתנו לו כדי להתמודד ולמלא את הנדרש ממנו ב”משבצתו” היום יומית. לאור זה, עליו להסיק שכל מה שניתן לו ביום זה הם הדברים הטובים ביותר עבורו. כך נעשה האדם שמח בחלקו, ומודה לה’ בכל מצב. כך גם לגבי עבודת השם שלנו להתמקד ב”משבצת” של אותו יום. לראות את ההווה כיחידה בפני עצמה. ובתוך יחידה זו לראות את המצב שאליו נקלע, כמצב שזומן לו על ידי הבורא יתברך. במצב שבו הוא עומד מנסים אותו משמים ומבקשים לראות היאך יעמוד בניסיון בתנאים המסוימים המאפיינים את המצב. כל הנתונים באותה שעה הם הכלים שסופקו לו כדי שיוכל לעשות את הנדרש ממנו.
כך מאירה האמונה את דרכנו בחיים. ואם אך נשכיל להחיות בקרבנו את האמונה, נוכל להלך לאורה, לעמוד בניסיונות ולהצליח בעזרת ה’ יתברך.
מקור כל מחלות הנפש אלו הוא היעדר אמונה, הגורר אחריו עיוות בהסתכלות הנכונה על החיים. כי יסוד האמונה הוא -להאמין ש”אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, מה’ מצעדי גבר כוננו”.
כל מה שקורה לנו, מושגח ממנו יתברך ומכוון אלינו, וכבר הכריזו עליו משמים.
כל מינוי וכל שלטון שיש בעולם, החל במלכות ועד הממשלה הקטנה ביותר, אינם נעשים על ידי האדם, אלא הכל מונחה משמים. דבר זה למדנו מפרשת קורח. קורח רצה מדעתו לקחת לעצמו שררה ולשנות את העולם. הוא ביקש להכתיר את עצמו בכתר כהונה גדולה. אך כל מה שעשה לא הועיל, כי כבר נאמר “רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה’ תקום”(משלי).
פסוק זה מבטא את מצב האדם בעולמו. הוא מבקש עצות כיצד להיטיב את מצבו ולהגשים את רצונותיו, אך הוא שוכח שעצותיו לא יועילו כלל, כי כל חיינו הינם אך ורק על פי עצת ה’. לפיכך, האמונה היא המזור והתרופה לצער ולכאב הפוקדים את האדם בגלל מאורעות החיים. בעזרתה יוכל האדם להסיר מליבו פחד ודאגה על העתיד.
ככל שיתחזק באמונה יינצל אף מקנאה, שנאה ותחרות. לכן חייבים אנו להקדיש תשומת לב מרובה לחיזוק האמונה בכל עת, ובכל מצב.
ננסה להבין כיצד מאירה האמונה את דרכנו בהתמודדות עם מאורעות החיים.
ראשית, על האדם לתקוע בלבו את האמונה שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם ודואג לכל יחיד ויחיד. זהו תוכן העיקר הראשון מי”ג העיקרים: “אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים”. אין לשום כוח לקפח את האדם ולשלול לממנו את כל המגיע לו מאת ה’, כלשון העיקר השני: “אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים”.
לכן אין שום מקום לדאגה, כי הקדוש ברוך הוא הדואג לנו. כל אחד מקבל בדיוק מה שמוכן לו “ואין אדם נוגע במוכן לחברו”. דברים אלה הם הביטוי המעשי לדברי הפסוק “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום”
כיצד נוכל לקיים דפוסי מחשבה אלה בחיי,היום יום? בספר “מזרח שמש” מבואר ביאור של הגר”י לוינשטיין זצ”ל: “יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים”. לדבריו התנהגותו של אליעזר וצורת שיחתו מלמדים יסוד חשוב ביותר. התנהגותו מעוררת התפעלות רבה, שכן ידוע מחז”ל שאליעזר היה סבור שביתו ראויה להינשא ליצחק. אולם רעיון זה נדחה על ידי אברהם שאמר: “בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך”. כל אדם אשר היה במקומו של אליעזר היה חש עצמו בזוי ומושפל. לפיכך לא היינו מתפעלים אילו אליעזר היה מסרב למלא את השליחות, או לפחות לעשות את שליחותו באי-חשק.
אבל אליעזר הלך ברצון ובזריזות, וכשהגיע לחרן התפלל מעומק לבו, והראיה לזה: תפילתו נתקבלה מיד. אחר כך הציע את הדברים בפני לבן ובתואל בצורה ומשכנעת, עד שגם הם הכירו ש”מה’ יצא הדבר”. וכאשר נוכח לדעת שה’ הצליח דרכו, הוא השתחווה והודה לה’ ובכך הביע שביעות רצון מהצלחת שליחותו.
נשאלת השאלה: כיצד עשה זאת? כמו כן יש להשתומם ולהתפעל מכך שאת דבריו אל לבן ובתואל הוא פתח במלים “עבד אברהם אנוכי”. הוא מכתיר עצמו בתואר שכה הכאיב לו ושם קץ לתקוותו להשיא את בתו ליצחק. אמר הגר”י לוינשטיין זצ”ל: “אליעזר היה שמח בחלקו”. ביאור: לכל אדם יש תכלית וייעוד בחיים, זהו חלקו ושיבוצו בתכנית הכללית של הבריאה. אחרי שאברהם אמר לאליעזר שאינו יכול להידבק ב”ברוך”, הוא הבין מיד שאין זה “חלקו” בחיים, ושאין זו ה”המשבצת” שלו בשיבוץ הכללי בבריאה. מרגע זה ואילך הוא ידע שאין להרהר בדבר, ואם “חלקו” הוא להיות עבד אברהם, עליו למלא ייעוד זה בלב שלם ושמח.
מסקנת הדברים היא: לכל אדם יש ייעוד ותכלית בחיים, וכל אחד חי בתוך ה”משבצת” שייעדו לו בתכנית הכללית בבריאה. “משבצת” זו מחולקת למשבצות רבות, וכל יום מימי חייו של אדם הינו “משבצת” בפני עצמה.
על האדם המשכיל להבין, שבכל יום הוא נדרש למלא תפקיד שנועד לו באותו יום. עליו לדעת גם כי רכושו, מצבו הנפשי והגופני, מצב הסביבה, הם התנאים והכלים שניתנו לו כדי להתמודד ולמלא את הנדרש ממנו ב”משבצתו” היום יומית. לאור זה, עליו להסיק שכל מה שניתן לו ביום זה הם הדברים הטובים ביותר עבורו. כך נעשה האדם שמח בחלקו, ומודה לה’ בכל מצב. כך גם לגבי עבודת השם שלנו להתמקד ב”משבצת” של אותו יום. לראות את ההווה כיחידה בפני עצמה. ובתוך יחידה זו לראות את המצב שאליו נקלע, כמצב שזומן לו על ידי הבורא יתברך. במצב שבו הוא עומד מנסים אותו משמים ומבקשים לראות היאך יעמוד בניסיון בתנאים המסוימים המאפיינים את המצב. כל הנתונים באותה שעה הם הכלים שסופקו לו כדי שיוכל לעשות את הנדרש ממנו.
כך מאירה האמונה את דרכנו בחיים. ואם אך נשכיל להחיות בקרבנו את האמונה, נוכל להלך לאורה, לעמוד בניסיונות ולהצליח בעזרת ה’ יתברך.
