“דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת” (טו, לח) “פתיל תכלת” – תניא היה רבי מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכיסא הכבוד (מנחות מג:) . התכלת אינה מעכבת את הלבן , והלבן אינו מעכב את התכלת (מנחות לח ע”א) .

מצוות פתיל תכלת היא חלק מהותי בקיום מצוות ציצית אשר נזנח לאורך הדורות מסיבות היסטוריות.
על פי הכתוב בתורה יש להוסיף לציצית פתיל צמר הצבוע בצבע תכלת. על פי הדעה המקובלת בהלכה, צבע התכלת צריך להיות מופק מבעל חיים ימי מסוים כלשהו. המסורת על זהותו המדויקת של בעל חיים זה אבדה במהלך השנים.
המקור למצווה נמצא בפרשתנו “… ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” . בציווי על מצוות ציצית בספר דברים בפרשת כי תצא לא נזכר הציווי על פתיל תכלת. התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. קשיים בהשגת התכלת החלו כבר בתקופת האמוראים.
בגמרא (סנהדרין יב ע”א) מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להבריח תכלת לבבל ונתפסו על ידי הפרסים. במדרש תנחומא נכתב: “אימתי? כשיהיה תכלת , ועכשיו אין לנו תכלת אלא לבן שהתכלת נגנז, מצווה בלבן” ( שלח פרשה טו) . אולם יש המפרשים את כוונת המדרש שהתכלת נשתכחה ולא שנגנזה לגמרי.
השימוש בתכלת לצביעת חוטי הציצית פסק עוד בתקופת הגאונים, ועמו נעלמו חלק מהמסורות הקשורות בנושא. החל מסוף המאה ה- 19 נעשו כמה ניסיונות לשחזר את צבע התכלת המקורי. הועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז”ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה. השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר האדמו”ר מרדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים.
ושל הרב ד”ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו גונית. זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמן קהה קוצים נדחה ע”י הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצווה, וצבע הפורפורה אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך. מאז שהחל האדמו”ר מרדזין לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז”ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה.
ישנם רבנים המתנגדים וישנם רבנים התומכים בחידוש מצוות התכלת. מקצת מטענות המתנגדים : א. ההוכחות לזיהוי אינן מוחלטות ויש עליהן כמה שאלות. ב . אין מסורת שזוהי התכלת. ג . ישנה בעיה לצבוע פתילים שלא בצבע הטלית (בטלית לבנה , למשל, הפתילים צריכים להיות לבנים), אם זאת לא התכלת האמיתית. ד. בתכלת לא אמיתית ישנה בעיה של “קלא אילן” ( לאורך הדורות היה צבע התכלת יקר וקשה להשגה ולהפקה, הדבר היווה כר פורה לזיופים שונים שאינם כשרים למצווה, אלו הופקו מצמחים. בתגובה לתעשיית הזיופים קבעו חז”ל “עתיד הקב”ה להיפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר כי תכלת הוא” ). ה . החילזון היה קיים במציאות במשך השנים שבהם לא הפיקו תכלת, ולו היה צבע התכלת האמיתי היו מפיקים אותו ממנו.
עצם העובדה שלא עשו זאת מצביעה שהמסורת שללה זיהוי זה . על טענות אלה עונים המצדדים בהטלת פתילי תכלת: א . ההוכחות קרובות לוודאיות , ומלבד זאת אין צורך בוודאות של מאה אחוז על מנת לפסוק הלכה. ב . אין צורך במסורת כדי לחדש את התכלת, אדרבא , גדולי האחרונים סוברים שניתן בקלות לחדש את התכלת. ג . בעיית צביעת הפתילים שלא בצבע הטלית קיימת רק למי שסובר שזו לא התכלת. ומלבד זאת הדין “מין כנף” שנובע ממנו שהפתילים בטלית לבנה צריכים להיות לבנים, לא שייך בפתילים שבמקום התכלת .
בנוסף דין זה שנוי במחלוקת וגם השו”ע שסובר שצריך שהציציות יהיו בצבע הכנף, סובר שדין זה הוא לכתחילה, ובדיעבד אין זה מעכב. ד. בקלא אילן יש שתי בעיות : שאדם מרמה את הבריות שיחשבו שהוא שם תכלת, ואנשים יחשבו שזאת תכלת אמיתית ויטילו אותה בציצית אחרת ויישארו ללא מצוות תכלת או אף עברו על איסור שעטנז.
שתי הבעיות לא קיימות בארגמון. ה . טענה זו לא רלוונטית לגבי הארגמון , שכן בחלק גדול מתקופת הגלות היה איסור להפיק תכלת בצורה עצמאית. מה עוד, שהידע כיצד לצבוע צבע כחול מהארגמון – אבד. ומה עוד , שעצם הידע – שחילזון התכלת הוא הארגמון שלמעשה מגיע לחופי הארץ – אבד אף הוא אחרי ההגליה מהארץ